על הגונב מחברו ואין בידו להשיב, נגזר להימכר לעבד לזמן אשר יספיק לכסות את שווי הגניבה. אך בכל אופן אין הוא נמכר ליותר משש שנים גם במקרה ששווי הגניבה רב מאוד, שכן בשנה השביעית שנת השמיטה יוצא הוא לחופשי.
בפרוס השנה השביעית, משכלו ששת שנות העבדות של הגנב, כשאמור האדון לשחררו לחופשי, מצאנו דרך הנהגה בעבד שאינו רוצה לעזוב את בית אדונו לחופשי, אלא רוצה להישאר תחת מרות האדון, ככתוב בפסוק: "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני וגו': ...ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם"- ירצע האדון את אוזן העבד ויהפך הוא מעתה ועד היובל, לעבדו המושבע.
מבאר רש"י: "ורצע אדניו את אוזנו"- הימנית. או אינו אלא של שמאל? תלמוד לומר אזן אזן לגזירה שווה... מה להלן של ימין אף כאן של ימין"
ובשמו של הרבי ר’ השיל מקראקא זצ"ל מביאים דרך חידוד – שהרי יש להתבונן מדוע רצה בתחילה רש"י לפרש כי מקום הרציעה הינה אוזן שמאל? הרי כשנעיין בתורה כולה נמצא שמחשיבה היא תדיר את הימין על שמאל, ומדוע שמקרה עונשין זה ישנה על פני כל התורה? אלא, מובא במדרש (ספרי, על פרשת הברכה) שבמתן תורה הדיברות היו יוצאים מימינו של הקב"ה והיו נכנסים לאוזן השמאלית של עם ישראל.
והנה, אותו יהודי שנכח במעמד הנשגב של קבלת התורה ושמע מפי הגבורה "לא תגנוב", ולמרות זאת גזל את חברו. וכמו"כ שמע: "כי לי בני ישראל עבדים" והלך ונמכר הוא לעבד ובכך הוסיף הוא לקנות אדון לעצמו מלבד אדנותו של הקב"ה. לכן מצווה התורה לרצוע את אוזנו דווקא, והדין נותן שעלינו לרצוע את אוזנו השמאלית- אותה אוזן ששמעה היטב את כל דברי התורה הזאת בהר סיני.
לכן אילולא הלימוד שרש"י הביא שכוונת התורה ברציעה הינה אוזן ימין, היו בי"ד רוצעים את אוזנו השמאלית. עכ"ד.
ואולי יש להוסיף על דבריו הקד’ – שרוצעים את אוזנו הימנית למרות ששמעה אחר אוזן שמאל כאמור, כי מאשימים את אותו אדם. ניחא שדברים נכנסו לך באוזן אחת, אבל מדוע הם יצאו מן האוזן השנייה (ימין)?
”והוא ימשלו בך" - רציעת אוזן האשה
ובספר פרדס-יוסף פרשתנו כתב דבר פלא:
ורצע אדוניו את אוזנו (כ"א, ו). רציעת האוזן לאות שיעבוד כמו שאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"ד), נודע מזה המנהג לנקוב את אוזן הבת בהוולדה לאות שיעבודה לבעל, כפסוק (בראשית ג, ט"ז) והוא ימשול בך, עכ"ד.