בפרשת השבוע, משפטים - נאמר: וְכִי יִשְׁאֵל אִישׁ מַעַם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מַת, בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שָׁלַם יִשַׁלֵם, אִם בְּעָלָיו עַמּוֹ לֹא יִשָׁלֵם (שמות כב, יג-יד).
השואל שבו הכתוב מדבר, מהווה ניגוד גמור לשומר חנם.
שומר חנם - כל שמירתו היא ללא תמורה, והשואל - כל הנאתו היא ללא תמורה. לפיכך פחותה אחריותו של שומר חנם מכל השומרים והוא חייב רק בפשיעה, וכנגד זה חייב השואל אפילו ב"שבורה ומתה", דהיינו אונס.
אולם התורה התנתה תנאי כפול: "בעליו אין עמו - שלם ישלם, אם בעליו עמו - לא ישלם". דהיינו, שמירה בבעלים (נקרא גם "בעליו עמו") הוא אחד מדיני שומרים, לפיו ישנו פטור מתשלומים כאשר בעל החפץ עבד עבור השומר בזמן שהשומר קיבל לשמור את החפץ. הפטור הוא רק כשהנזק לא נעשה על ידי השומר עצמו.
וחכמינו הקדמונים התקשו למצוא טעם לדבר. כך בעל שו"ת "חוות יאיר" (סוף סי' רכג):
"והנה בגוף הדין תמהתי כל יָמי, אחר שפיקודי ה' ישרים, וכולם נכוחים בטוב טעם וישרים למוצאי דעת.... ומי יתן ואדע לקְרַב מִדָּבָר הזה אל השכל..., וכי משום שהמשאיל במלאכתו של שואל ילקה באבדון ממונו ביד שואל"
גם בלשונם של בעלי התוס' (ב"מ צו ע"א ד"ה ונשאל) אנו מוצאים תמיה זו בניחותא: "שאלה בבעלים אין סברא לפטור, והוי כחידוש, ואין לך בו אלא חידושו".
טעם הפטור בדין ‘בעליו עמו’ לדעת מפרשי התורה
ה"אבן עזרא" בפירושו עה"ת כתב: "על דרך הפשט, בעליו אין עמו, ויכול לטעון על השואל שהכביד על בהמתו".
וכדבריו כתב ה"חזקוני": "אבל אם בעליו של בהמה עם השואל בשעת מיתה, לא ישלם שום דבר, לפי שראה שנהג עמה כראוי.
ואלו דברי ה"אברבנאל": "ואם בעליו עמו בשעת המלאכה, או כאשר מתה או נשברה, לא ישלם, כי בידוע שלא היה המשאיל מניח לשואל להטעינה יותר מדאי, ולכן לא ישלם דמסתמא לא פשעי.
ונדמה שזו כוונת רבי אברהם בן הרמב"ם באמרו: ופשטיה דקרא בבעליו אין עמו שלא היה בעל השאלה נוכח לראות אבידת ממונו בשבי והמיתה".
דבריהם ז"ל מפרשים את פשטות המקראות, שאם הבעלים היו עם השואל היה גם עליהם לשמור. אך דרשו חז"ל בב"מ (צה ע"יב) "היה עמו בשעת שאלה – אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. היה עמו בשעת שבורה ומתה - צריך להיות עמו בשעת שאלה", א"כ כשהיו הבעלים בשעת שאלה ולא היו בשעת אונס, מה טעם יש לפוטרו בפטור של "בעליו עמו", הלא לא היו הבעלים יכולים למנוע מאומה.
דעת בעל החינוך
ב"ספר החינוך" מציע הסבר נוסף, ואלו דבריו :
ועל עניין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט, שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שָׁם ישמור הוא את שלו, ואע"פ שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים מכיון שהיו שם בשעת שאלה,
אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל, ואם מעט יהא חייב, וציותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים שם בשעת שאלה יהא פטור, וזהו הטעם שאמרו זי"ל שאם היה עמו בשעת שאלה אע"פ שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה פטור, אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה ולא היה עמו בשעת שאלה חייב, כי בתחילת המעשה העניין תלוי.
לדבריו, הואיל וכשהיו הבעלים במלאכה זו, הדעת נוטה לפטור את השואל מחיוביו, לפיכך לא הבדילו חכמים בדין- זה בין אם היו הבעלים שאולים לו משעת שאלה עד שעת אונס ובין אם היו הבעלים שאולים לו רק בשעת שאלה בלבד.
מקורות | מנחת אשר, הרב נחום זילבר ועוד