בפרשת השבוע "בשלח" מתואר האירוע ההיסטורי של נס קריעת ים סוף. בעקבות יציאת בני ישראל ממצרים, שרו הגברים והנשים את "שירת הים" בהפרדה, אך שירת הנשים הייתה שמחה וסוחפת יותר, מלווה בתופים ובמחולות. כפי שכתוב: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאנָה כָּל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת".
מעניין לציין שגם ההפטרה של פרשת "בשלח" מוקדשת לשירתה של אישה – "שירת דבורה הנביאה".
מדוע הייתה שירת הנשים שמחה ועמוקה יותר מזו של הגברים? משום שהן סבלו יותר. גזירת פרעה להשליך את הבנים ליאור הייתה מכה קשה במיוחד עבורן, שכן לבה של אם אינו מסוגל לשאת כאב כזה. למרות הכול, הנשים ניחנו באמונה עמוקה וביטחון באלוקים. הן לא נרתעו מהקשיים והמשיכו ללדת, לגדל ולחנך דור עתידי שיזכה לקבל את התורה בהר סיני.
חז"ל אמרו: "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים". הנשים היו הכוח המניע מאחורי היציאה מעבדות לחירות, והן היסוד של הבית היהודי. עליהן מופקד חינוך הילדים והשרשת הערכים של הדור הבא.
על הגברים להכיר ולהעריך את עוצמתן של הנשים, שכן הן בונות את הבית מתוך שירה, אמונה ושמחה.