פרשת השבוע, - וישב מתארת את המעשה של יהודה ותמר. מתוך סיפור זה, שבו תמר מסכנת את עצמה על מנת לשמור על כבודו של יהודה, לומדת הגמרא את חומרתה של הלבנת פנים.
הגמרא (במסכת בבא-מציעא נט ועוד) קובעת: "נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". אמירה זו מעוררת שאלה מעשית, האם איסור הלבנת פנים כה חמור עד שאין לו שום היתר? האם אדם מחויב להימנע מהלבנת פנים בכל מחיר, אפילו במחיר של פגיעה בעצמו?
המפרשים נחלקו בשאלה זו. התוספות בסוטה מקשים מדוע לא נמנתה הלבנת פנים בין שלוש העבירות החמורות שדינם "יהרג ואל יעבור", ומתרצים כי מכיוון שאיסור זה אינו מפורש בתורה, אין דינו חמור כמותן. יש הסבורים כי אמירה זו היא בגדר הפלגה בלבד, מטרתה להדגיש את חומרת המעשה, אך אין ללמוד ממנה הלכה פסוקה. המאירי, למשל, טוען כי הביטוי "נח לו לאדם" בא לציין "דרך הפלגה" ולא כדי לקבוע הלכה מחייבת. לעומת זאת, יש הסבורים כי מדובר באיסור חמור שדינה כ"יהרג ואל יעבור".
המהרי"ל דיסקין שלל בתוקף את האפשרות שהלבנת פנים דינה כ"יהרג ואל יעבור". הוא טען שאין להשוות הלבנת פנים לשפיכות דמים, שכן האדם שמלבינים את פניו נותר בחיים. הוא סבר כי הביטוי "נח לו לאדם..." נאמר "בדרך הפלגה ולגוזמא", כלומר כהגזמה שמטרתה להדגיש את חומרת המעשה.
מקרים בהם אין חשש של הלבנת פנים
בספר החינוך (מצוה של"ח) מתיר להשיב למי שמחרף אותך, וקובע שאין חובה לשתוק. אין האדם חייב להיות כ"אבן שאין לה הופכים" ולקבל עלבונות בשתיקה. מותר לו להגן על כבודו ולהשיב למחרפיו.
הגמרא בכתובות (מ"ט ע"ב) מתירה להלבין פניו של אדם שאינו זן את ילדיו הקטנים. הצורך להגן על ילדים אלו, ולהביא את האב למילוי חובתו, גובר על האיסור להלבין פניו. מרן הרב אלישיב סמך על גמרא זו, והתיר לוועד בית לפרסם את שמות הדיירים שלא שילמו חובות, אף שעלולים להתבייש בכך. הוא סבר כי פרסום כזה, שאינו מלווה בהשפלה מכוונת, מוצדק כשיש צורך להביא את הדיירים לשלם את חובותיהם.
הגמרא בבבא מציעא (כ"ד ע"א) מספרת על מקרה בו מר זוטרא גילה שכסא הכסף שלו נגנב מאכסניה. הוא התבונן באורחים, וראה אחד מהם מנגב את ידיו בבגדו של חברו. מר זוטרא הסיק מכך שאדם זה הוא הגנב, כיוון שרק אדם חסר נימוס שגונב כסף, ינגב את ידיו בבגד שאינו שלו. מר זוטרא כפת את האורח, וזה הודה בגניבה. הראשונים מסבירים כי מותר לגרום הלבנת פנים במקרה של חשד מבוסס לגניבה, כדי להשיב את הגזלה.
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ד' הלכה ה') מתיר לרב להכלים תלמידים המתרשלים בלימודם, על מנת לעוררם ולהחזירם ללימוד. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו' הלכה ח') מתיר להלבין פני חוטא ברבים אם לא חזר בתשובה, לאחר שהוכח ביחידות.