פרשת השובע עוסקת בדין נדיר של בן סורר ומורה. אך הגמרא עצמה סוברת שבן סורר לא היה ולא יהיה, אלא דרוש וקבל שכר.
מכאן החביבות הרבה לדרוש בעניינים אלו שחז"ל עצמם הבטיחו לנו שכר על הדרישה.
שנינו במסכת סנהדרין (ע ע"א): "מאימתי חייב (בן סורר ומורה)? משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג "יין האיטלקי".
מה מיוחד כ"כ ביין האיטלקי?
רש"י מפרש: "יין האיטלקי - טוב ומעולה הוא וממשיך בתריה (אחריו), אבל בחמרא אחרינא (אם שתה יין אחר) - אינו חייב בחצי לוג". ה"יד רמה" לעומתו, מפרש שהכוונה ללוג האיטלקי, שהוא גדול מלוג מדברי, היינו שהמילה "האיטלקי" אינה מתיחסת לסוג היין, אלא לכמות שבשתייתה חל עליו דין בן סורר ומורה [וכתב: "ומאן דמפרש 'האיטלקי' ליין - לא חש לקמחיה].
הסבר מעניין (אליבא דרש"י ש'האיטלקי' מתיחס ליין), כותב הג"ר ראובן מרגליות ז"ל ב"מרגליות הים" (ע ע"ב, אות כ), ומביאו ב"כמוצא שלל רב" בפרשתן: הדין הוא (שם במשנה) שאם את מה שגנב מאביו אכל בסעודת מצוה - אינו נעשה בן סו"מ. והטעם - שכיון שכל דין בן סו"מ הוא על שם סופו, שעתיד להתדרדר עד שיעמוד בפרשת דרכים וילסטם את הבריות, על כן אם אכל את שגנב בסעודת מצוה - אינו נהרג, כי ודאי סעודת מצוה לא תהיה לו למכשול, ואדרבה, אכילתה מכניסה לגוף קדושה.
יין ארץ ישראל שיש בו קדושה
ע"ד הדרוש יש שהוסיפו שהמשנה נקטה "יין האיטלקי", שבא מחו"ל, ולא נסחט מענבי ארץ הקודש, שדווקא ביין שכזה נוהג דין בן סו"מ, דאילו ביין מענבי ארץ ישראל - מכניסה קדושה לגופו של איש הישראלי, ודינו כאכל בסעודת מצוה ולא יהיה בזה דין בן סו"מ.
וכן כתב בזוהר הקדוש (בהעלותך קנה, ב) שזו הסיבה שבצאת ישראל ממצרים, כל זמן היותם במדבר ירד להם מן, ואילר בכניסתם לארץ ישראל נפסקה ירידתו: כל הגדל מאדמה טמאה (יעוין שיר הייחוד ליום ראשון: "ואנחנו על אדמה טמאה") הרי הוא כיוצא מן הטמא, ולכן הוצרכו ללחם טהור מן השמים בהיותם במדבר. אך ארץ ישראל, פרותיה הם מסטרא דקדושה. וכל הרוחניות שהייתה במן התלבשה בפירות ארץ ישראל.
וכן כתב הב"ח (או"ח סימן רח) שביאר את נוסח ברכת 'מעין שלוש': "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי קדושת הארץ משפיעה גם על פרותיה, וכשאנו אוכלים את פירות הארץ הרי אנו ניזונים מקדושת השכינה וטהרתה, ועל כך בְּרכתנו: "ונשבע מטובה" – מטובה הרוחני של הארץ, המוטבע בפרותיה. הוא הדין בבן סורר ומורה, שאם שתה יין שנסחט מענבי ארץ ישראל - הקדושה שבו תשפיע עליו לטובה.
כל יין משובח
והנה הרמב"ם הל' ממרים פ"ז ה"ב כ' יין סתם ומשמע שחייב על כל יין ויין וכ' שם בכסף משנה וז"ל מדברי רבעו שלא כ' יין האיטלקי משמע דאיטלקי לאו דווקא אלא תנא יין משובח שבארצו נקט וה"ה לשאר יינות עכ"ל.
איטליה, יעד מועדף.
הרב פנחס נאמן כותב - ששם זה נזכר במשנה ובתלמודים כשם מקום בו היו ישובים של יהודים שבחייהם היו משתמשים במדות הלח והיבש ובי מאכלים ומשקאות איטלקיים. כך, למשל, נזכרים האיסר האיטלקי שהחלק השמיני ממנו מספיק כדי לקדש בו אשה (קידושין א, א) והיין האיטלקי כיין חריף ומשובח שעליו אמר רב יהודה אמר שמואל: שתה רביעית יין אל יורה" (עירובין סד.). על היין האיטלקי, שככל הנראה מצוי היה בבתי היהודים בארץ, שנינו גם במשנה: מאימתי חייב (בן סורר ומורה) ? משיאכל טרטימר (179.25 גרם) בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי" (סנהדרין ח, ב), ומבאר הברטנורה: מן היין האיטלקי שהוא משובח וממשיך בתריה". ובירושלמי תני ר' חייה ארבע כוסות של פסח יֵשנן רביעית יין איטלקי" (שבת טז, ג). וכן השתמשו התנאים גם בהלכות נגעים במדה של גריס איטלקי מרובע" (ירושלמי נדרים לז, ג).
בדרך כלל הפליגו חז"ל בשבחה של איטליה" זאת, ועל הכתוב בברכת יצחק משמני הארץ יהיה מושבך" (בראשית כז, לט) דרשו זו איטליאה" ומפרש שם בעל עץ יוסף": איטליאה של יין שהיא ארץ שמנה" (בר"ר סז, ו). וכן יפרש עיקר תוי"ט "האיטלקי - הוא איטליא של יון".
מסתבר כי בשם איטליא" נתכוונו חז"ל לחלק הדרומי של איטליה, שנקרא בפי הרומאים יון הגדולה" ואשר הנהו החלק הפורה ביותר בכל חצי האי האפניני. גם נקראה ארץ זו אצל הקדמונים ארץ יון הגדולה" בעבור שישבו בה היונים מימים רבים.