חומש 'דברים' הוא ספר מוסר ראשון במעלה, בפרט לאדם המשריש את אחיזתו בעולם הזה, בני ישראל כעם בלי ארץ עומדים להיכנס לארץ המובטחת ובעייני רוחם 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', כאן בא הכתוב ומתריע בפני הסכנות האורבות בפניה. במדבר באו הניסיונות בעקבות המחסור והסכנה. בארץ נעמוד בפני ניסיון הפוך, ניסיון העושר ההצלחה והשגשוג, שלרוב יכולים להוות מלכודת של גאווה ושכיחת הקב"ה.
ואז בא הכתוב ומסיים במילים: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.
עם חזרתנו ארצה אחרי אלפיים שנות גלות ניתן לראות בחוש את השגשוג של עם ישראל והצלחתו בארצו בס"ד, ובמקביל היה ועד יש שתמיד מתריעים בשער עם הפסוק הנ"ל שהפך מטבע לשון לדרישה לענווה והתרסנות ללא כוכביות.
אך יש שהביאו את שיטתו המחודשת של הר"ן בדרשותיו בהקשר של הפסוק , שסובר שאכן יש לאדם לומר 'כוחי ועצום ידי עשה לי את החיל הזה'
וזה לשונו:
כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בעד מה, שיוכל העשיר לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך זכור תזכור הכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא.
והוא אומרו וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל' (דברים ח יח) לא אמר וזכרת כי ה' אלקיך נותן לך חיל' שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון ואין הדבר כן ולפיכך אמר כי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה תזכור נותן הכוח ההוא יתברך.
במילים אחרות: הר"ן משלב כאן את הביטחון בקב"ה עם חובת ההשתדלות. "שביל הזהב" – האמצעי - שיוצר את תרבות האנטי-סמוך, מצד אחד הרופא שמכיר ביכולתו דווקא אחריו אנו נתור ונעשה הכל להתקבל לפניו, כי אין סומכין על הנס. ומאידך נזכור שמכאן שנתינה רשות לרופא לרפאות וה' הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות. כי תמיד יש מה לעשות ותמיד יש גם על מה להתפלל.