בפרשתנו אנו מוצאים שמשה רבנו מעלה על נס את שמירת הקב"ה את בני ישראל במדבר: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.
מרן החתם סופר היה מבאר פסוק זה כמין חומר – וכה דבריו: במסכת ברכות מובא אבא בנימין אומר: אלמלי נתנה רשות לעין לראות — אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין, שכה רבים הם ומצויים בכל מקום, ולא היה אדם מסוגל להמשיך לחיות את חייו הרגילים, אילו היה רואה אותם.
אמר רבא: האי דוחקא דהוי [אותו דוחק המצוי] ב"כלה" (התכנסות ללימוד תורה) — מנייהו [מהם, מן המזיקים] הוא בא, שאם לא כן מדוע כה צר המקום ב"כלה"? הני ברכי דשלהי [אותן ברכיים המתעייפות] — מנייהו [מהם] הן נגרמות, אף שלכאורה לא התאמץ האדם עד כדי כך. הני מאני דרבנן דבלו [אותם בגדי החכמים הבלים] — מחופיא דידהו [מחיכוכם שלהם, של המזיקים] הם בלים, שהרי אין החכמים עסוקים במלאכה הגורמת לבליית הבגדים, ומשום מה יתבלו?
מבואר בגמרא שבמקום שהמזיקים מצויים הן גורמים לשני דברים, לברכיים כאובות ולבגדים וכואבות שיתבלו ויהיו שחוקים ועל שני דברים אלו נאמר שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה, שלא שלטו בהם המזיקים כלל ואע"פ שהמדבר הוא מקום משכנם של המזיקים.
חזן בלי תלונות
בשנת תרכ"א הוכתר רבי אברהם יהודה ליב שווארץ כרבה של קהילת שרגסס (בצפון הונגריה) והנה לא עברו ימים מרובים ופרצה בקהילה מחלוקת קשה בעניין בחירתו של חזן אחד, התעניין הרב לדעת מי הם האנשים המלבים את אש המחלוקת בקהילה ונמסר לו שבראש סיעות החולקים ניצבים כמה חייטים וסנדלרים שלא הרגילו עצמם מנעוריהם לעסוק בדברי תורה ולכן עוסקים בשעות הפנאי בוויכוחי סרק על חזנים וחזנות בבית הכנסת
כשעלה הרב דמתא באחת השבתות לדרוש באזני קהל עדתו אמר בין השאר לשומעיו ימים רבים הייתי תמה על בני ישראל במדבר שפעם אחר פעם עוררו מחלוקת נגד משה ואהרן בעניינים שונים על מים ועל בשר על בצלים ושומים ושאר מיגי מזונות שעוררו את תאבונם וגם על ענייני הכהונה רגשו פעם בהנהגת קורח בן יצהר אך מעולם לא מצינו שם מחלוקת על חזנים וחזנות היאך ארע לאבותינו במדבר נס גדול זה?
אולם כשבאתי לברגסס וראיתי את מעוררי המחלוקת בעניין החזן שנתמנה כאן, נתיישבה לי מיד התמיהה שהעליתי זה עתה בפניכם שכן משה ורבנו מכריז באזני העם סמוך לפטירתו 'שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה'.
משמע מכאן שבכל שנות נדודי ישראל למדבר לא נתבלו בגדיהם ונעליהם וכתוצאה מכך לא היו צריכים לא לחייטים ולא לסנדלרים ובאין חייטים וסנדלרים במחנה ישראל מי הין לעורר מונים על טיבם של חזנים. (פרפראות לתורה)