מצוות הזכירה במעשה מרים – מה בדיוק צריך לזכור, ואיך יוצאים ידי חובה 

ומקרא מלא דיבר הכתוב:

”זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱלֹקיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” ( דברים, כד, ט)

מה צריך לזכור?

הפסוק לכאורה נותר חתום, את מה עלינו בדיוק לזכור ולחרות על לוח לבנו? את עוון לשון הרע שחטא בו אותה צדקת, או שמא את העונש החמור של מי שמדבר לשון הרע, או אולי את שני הדברים גם יחד.  

והנפקא מינה לדינא היא פשוטה - האם לימוד הלכות לשון הרע ורכילות מועילים לצאת ידי חובת הזכירה?

ברמב"ן על אתר העלה בפשטות: צווה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה... גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל.

משמע מדבריו שיש חשיבות ללימוד איסור לשון הרע דווקא ממרים הנביאה שהיא נענשה ויישא האדם ק"ו מעצמו.

אך ברש"י כתב בפשטות – אם באת להיזהר שלא תלקה בצערת, אל תספר לשון הרע. ונראה מדבריו שאינו חיוב גמור אלא רק עצה שאם רצונו לא ללקות בצרעת ימנע עצמו מדיבור לשה"ר. וכך גם למד הרמב"ן בדבריו.

האם יוצאים בלימוד הלכות לשון הרע

ואכן נחלקו בכך הפוסקים באגרות משה כתב (ח"ה) שבלימוד הלכות לשון הרע לא יוצאים יד"ח הזכירה כי מרים דיברה במשה שלא הקפיד משא"כ בלשון הרע רגיל זה דווקא שהמדובר מקפיד. אך בפוסקים אחרים כתבו בפשטות שיוצאים יד"ח גם בלימוד הלכות לשון הרע כדעת הר"ש משאנאץ והראב"ד. יש שהוסיף שאף בלימוד הלכות נגעים יוצאים יד"ח.

זכירה בפה או בלב והאם צריך לכך ספר תורה?

בספר החינוך כתב שכל ה-ו' זכירות די לנו בהם בזכירת הלב ובהשגחתנו על הדברים. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב 'שיש להתבונן' משמע שבינת הלב היא העיקר.

אך בתורת כהנים (בחוקותי) ובספרי (כי תצא) כתבו - וכן הוא אומר זכור את אשר עשה השם אלקיך למרים, יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך.

במגן אברהם כתב דבר מעניין – תחילה הוא מקשה מדוע שונה זכירת העגל ומעשה מרים מזכריות כמו עמלק שצריכים להיעשות מתוך הכתב ובספר תורה דווקא?

וכתב לתרץ שאכן היינו צריכים לקיים גם זכירות אלו מתוך ס"ת אך אין נהגים כך משום שבאלו יש גנותם של ישראל.

עוד כתב המגן אברהם – שיבוא לתיבות 'להודות לך' שבתפילה יכוון שהפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכרית מעשה מרים.