בפרשת השבוע "שלח" מסופר אודות שנים עשר המרגלים ששלח משה רבנו לתור את ארץ ישראל – ולבדוק אם היא טובה או רעה ולאחר ששהו במשך ארבעים יום הביאו דו"ח רע ועגום.
נתאר לעצמנו איש-עסקים גדול שמשגר שליח מטעמו לבקר בארץ חדשה, כדי לבדוק אפשרות להקים מפעלי תעשייה, לאחר שבדק את הכדאיות, החליט שאין למפעלים סיכוי להצליח באותה ארץ, מה עושה איש העסקים? מעניש את השליח שהביא לו דו"ח רע.
כך בפרשתנו "שלח" מסופר שמשה רבנו שלח מרגלים לארץ-ישראל, כדי להביא מידע, והמרגלים הביאו דו"ח עגום כי הארץ אינו טובה, והוציאו דיבת הארץ רעה. לכאורה, הלא המרגלים רק מילאו את תפקידם? אלא עוון המרגלים היה שלא הסתפקו בתיאור הנעשה בארץ, אלא הוסיפו מסקנות מיותרות משלהם, ובכך הביאו את עם ישראל לייאוש.
היות ומשה רבנו שלח אותם ל"תור" ולא ל"ריגול". ההבדל בין תייר למרגל, "מרגל" נידרש להפעיל שכל, חכמה, תחבולות, וערמומיות, כדי לחשוף מידע, לעומת ה"תייר" שרק מבקר, רואה, ומתרשם, בלי תחבולות ודרכי עורמה.
אכן ארץ ישראל – ארץ זבת חלב ודבש. אחד הצדיקים אמר: שתקן אינו זה היודע לשתוק. פטפטן אינו זה היודע לפטפט, אלא הדברן.