1:
פרשת ״אמור״ מרובה מאד במצוות הכתובות בה, ס״ה ששים ושלוש מצוות עשה ולא תעשה.
פרשתנו מתחילה בפנייה לשבט הכהונה שיקפידו להיות ״פרושים״, יותר משאר ישראל, כדי שיוכלו לשרת את ה׳ בבית המקדש.
שלא כמו בפרשה הקודמת, שם נכתבו ענייני הפרישות שנצטוו בהם כלל עם ישראל, כדי שיהיו מובדלים ומורמים משאר העמים, כאן בפרשת ״אמור״ עולה דרגת הפרישות עוד שלב עם מצוות ואזהרות מיוחדות, במטרה להבדיל ולרומם את הכהנים משאר ישראל.
בכהנים עצמם ישנן שתי דרגות של קדושה, הנמוכה היא של כהן הדיוט, הגבוהה יותר, של כהן גדול.
את עיקר ההבדל בין כהן הדיוט לכהן גדול אפשר למצוא באיסור להיטמא למתים.
להדיוט אסור להיטמא לכל מת חוץ משבעת קרוביו שהם מולידיו (אביו ואמו), הנולדים עמו (אחיו ואחותו) ,וילדיו (בנו ובתו) וכמובן אשתו שהיא כגופו.
רק לאלו השבעה מותר לכהן הדיוט להיטמא.
להם אך לא לאלו שקשורים להם, דוגמת גיסו וחתנו.
אצל כהן גדול החמירה התורה יותר, לו אסור יהיה להיטמא אף לשבעת קרוביו.
מצב זה שם אותו במדרגת פרישות יותר גדולה.
2:
״ויאמר ה׳ אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו״.
״האור החיים״ הקדוש שואל, מדוע שינתה כאן התורה בלשונה ונקטה לשון ״אמירה״ - ״ויאמר ה׳ אל משה״, שלא כמו הלשון הרגילה - ״וידבר ה׳ אל משה״ .
מהו ההבדל בין לשון ״אמירה״, ללשון של ״דיבור״.
עוד מקשה, מדוע כתבה התורה: ״הכהנים בני אהרון״, הרי לכאורה לפי הדקדוק אמור היה להיות כתוב הפוך, ״בני אהרון הכהנים״, קודם את השם ורק אח״כ את התואר.
מתרץ ה״אור החיים״ הקדוש, כך אמר הקב״ה למשה: ״אין נאה ליוצא ונכנס לפני, להסתכל במת, ולכן אני אוסר על הכהנים להטמא למת״.
הסיבה שפנייתו של הקב״ה למשה נאמרה בלשון ״אמור״, כיוון שיש במילה זו משמעות של ״מעלה״ ו״רוממות״.
כמו שנאמר: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו״.
הקב״ה מבקש ממשה שיסביר לכהנים, מכח היותם מורמים משאר העם ומשרתי פני מלך, זאת הסיבה שנוספה להם מעלה יתירה, שלא יטמאו לנפש אדם.
במצב מורם זה, יוכלו הכהנים להיות בגדר ״והשם האמירך״, גדר של קדושה מורמת במיוחד.
כשאדם שנטמא למת, יורדת קדושתו, עד שיטהר.
לפי זה מובן למה כתוב ״אמור אל הכהנים בני אהרון״, הסיבה שהקב״ה ״מאמיר״ אותם, כיוון שהם כהנים שתפקידם לשרת פני מלך.
עכשיו גם אפשר להבין מדוע נכתב: ״אמור אל הכהנים בני אהרון״, ולא ״בני אהרון הכהנים״.
התורה הצמידה את התואר ״כהנים״ למילה ״אמור״, כדי שנבין את הקשר בין הרוממות, לכהנים.
אמור אל הכהנים - הקב״ה כותב שסיבת רצונו להאמיר אותם, מכח היותם כהנים.
אם היה כתוב: ״אמור אל בני אהרון הכהנים״, היינו טועים לחשוב שסיבת רוממותם היא בשל היותם ״בני אהרון״.
3:
כתוב בתהילים: ״אִמְרוֹת יְהוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם״.
במדרש ״תנחומא״ מסביר שפסוק זה נאמר בלשון רבים - ״אמרות״, ״אמרות״, ״טהורות״, כיוון שהוא מכוון על פסוק זה בפרשתנו״ ״ויאמר ה׳ אל משה, אמור אל הכהנים..״, בו נאמר פעמיים לשון ״אמירה״ .
אפשר לשים לב למשהו מעניין, ״בני אהרן״ - בגימטריה שלוש מאות שמונה עשרה.
חז״ל אומרים שמספרם של הכהנים הגדולים ששרתו בבית המקדש הראשון והשני, גם הם שלוש מאות ושמונה עשרה.
בבית המקדש הראשון היו שמונה עשרה כהנים, בבית המקדש השני היו שלוש מאות.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי