פרשת 'פקודי', היא הפרשה האחרונה בספר "שמות", הסוקרת את קורות עם ישראל במצרים.
בפרשה זו מסופר בין היתר, כיצד משה רבנו בעצמו מנה את תרומות הכסף והנחושת שהתקבלו לבניית המשכן. ספירה זו נועדה, כדי לתת דין וחשבון על התרומות ועל השימוש שנעשה בהן, ולהסיר למעשה חשד מעם ישראל.
אך המדרש מספר שכאשר משה רבנו ספר את שקלי הכסף, היו חסרים לו 1775 שקלים, ולא ידע איזה שימוש נעשה בהם.
עד שיצאה בת קול מהשמיים, ואמרה לו שהסכום החסר בסך 1775 שקלים, נמצא בווים לעמודים שעשה משה מסביב למשכן. בכך, באה לידי ביטוי נאמנותו המוחלטת של משה רבנו, כאיש נאמן ומסור.
לכאורה נשאלת השאלה, מדוע היה צורך במסירת דין וחשבון מאדם כמו משה רבנו? הרי אם הקדוש ברוך הוא, מעיד על משה רבנו 'בכל ביתי נאמן הוא', היה משה אמור להיות פטור מלתת דין וחשבון, בענייני ממון בכלל ובכספי הקדש וציבור בפרט.
אלא שמכאן אנו למדים מוסר השכל: מטרת הדין וחשבון היא להציג בפני עם ישראל את סיכום התרומות ואת השימוש שנעשה בהן, כדי להסיר כל חשד ולזות שפתיים.
אפילו משה המנהיג הדגול, רצה להראות דוגמא לעם ישראל, שבכדי להסיר כל חשד למעילה בכספי ציבור, אפילו המורמים מעם צריכים לתת דין וחשבון על פעולותיהם.
חז"ל אף אומרים: "אין ממנים גזבר על הציבור פחות משני אנשים".
גם בפרשה זו משה לא היה גזבר יחידי, אלא עשה זאת יחד עם אחיינו איתמר, בנו של אהרון הכהן.