בפרשת השבוע 'תְּרוּמָה' מסופר, שאלוקים מצווה את עם ישראל להביא תרומה לבניית המשכן – בית המקדש. כפי שנאמר: " וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ... זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת".
שלוש המתכות המוזכרות אם כן בפרשה הן: זהב, כסף ונחושת, המרמזות על שלושה סוגים של צדקה:
א) כשהנותן לנזקקים כשהוא בריא, כלומר - הצדקה נחשבת לו כ'זהב' – ראשי תיבות זה הנותן בריא.
ב) כשנותן הצדקה חולה ובסכנת חיים, כלומר – הצדקה נחשבת לו כ'כסף' – כשיש סכנה פודה.
ג) מי שאינו נותן צדקה בחייו, אלא רק לאחר מותו נהנים מכספו – נחשבת לו הצדקה כ'נחושת' – נתינת חולה שאמר תנו.
מובן שעלינו לשאוף להיות מאנשי ה'זהב' כלומד להקפיד לתת צדקה לכל נזקק מכל הלב ובכל יום. הצדקה היא לא רק מעשה של צדק, בו העשיר חולק עם העני את כספו, כי אם מעשה שיש בו כפרה על עוונות.
בדורות קודמים, אנשי מעשה היו צמים ומתענים על חטאים מספר צומות שמותאם לו בשורשו האלוקי בשמיים. אולם כיום, עם ירידת הדורות והתמעטות הגילוי האלוקי בעולם הגשמי, הרי שהצדקה היא המרפא והתשובה לכל העוונות, גם לעוונות חמורים רחמנא ליצלן.