מסופר על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל שבמלחמת ששת הימים הוא הסתובב בשלווה גדולה גם כשכולם היו בלחץ גדול מאוד מאויבנו מסביב, ולעומת זאת אחרי הניצחון הגדול הוא הסתובב מתוח מאוד, וכששאלו אותו מדוע הוא הסביר, בעת המלחמה עם ישראל היו במצב של בטחון בה' יתברך ובאחדות גדולה, וזה מצב שהקב"ה אוהב ושמח עם בניו, אבל כשנגמרה המלחמה והתחילו להתעסק עם "גבורות" "ניצחונות" "אסטרטגיות" דהיינו כוחי ועצם ידי זה מצב מסוכן שהקב"ה לא סובל כמפורש בכמה מקומות בתורה וזה הלחיץ אותו, לא עברה תקופה קצרה וכולם הבינו את החשש שחשש אותו גדול.
אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת שקשה להביט עליה מחוץ לקופסה, תקופה שמשמשים בה יחד כאב בלתי סופי לצד סיפורי חסדים מופלאים, תקופה של אחדות נפלאה אחרי פילוג נוראי, ניצולים לצד שבויים, נעדרים לצד לוחמים, והלב לא מצליח, והמוח לא מבין, קיץ וחורף קור וחום משמשים יחד.
אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח בכל יום והיום יותר מתמיד, בלי סימנים, בלי גילויים ונבואות, אמונה פשוטה בעקבות מצב מורכב, וכולם מריחים את בושם הגאולה, וצריך להיזהר שלא יקרה מה שקרה מספר פעמים במאה שנים האחרונות שאנשים דחו את קץ הגאולה בחטא כוחי ועוצם ידי, כך אמר החזון איש וכך אמרו עוד ועוד גדולי ישראל, צריך לראות רק את יד ה', ורצון ה' בכל דבר שקורה לטוב ולמוטב, כי אחרת עם נסחף אל חטא יוהרת כוחי ועוצם ידי נוכל חלילה גם להפסיד את המומנט הנוכחי.
בתוך כל השחתת העולם של המבול שטה לה ספינה-תיבה אחת שנשמרת ולא נפגעת, היא לא מברזל ולא משום חומר שאפשר להגיד שבאופן טבעי משהו שמר עליה, רק חסד ה', כי זו הייתה זכות קיומם של יושבי התיבה, ספינה שזוכה להשגחה פרטית כי בתוכה יש אנשים שידעו להכיר בחסדי ה' ובמציאותו וששום דבר הוא לא טבעי ומחויב המציאות, וגם שם בתוך התיבה מתרחש אירוע כמו שרש"י מביא על הפסוק "אך נח" שהארי הכיש את נח שאיחר מזונתיו, וצריך להבין מה העונש של נח שגם כך היה עסוק בלי סוף בכל האכלת החיות והבהמות, וגם מה בא המדרש הזה ללמדנו.
אין זה אלא שיש פה עוד עומק בתהליכי ההכרה והפנמה של ניהול ה' יתברך של העולם, החתם סופר מבאר את האירוע הזה כחסרון של נח בהשגחה פרטית שנח חשב שהוא צריך לעשות השתדלות בהאכלת האריה ולא נתן בטחונו בלב שלם גם בתוך התיבה בבורא עולם, ובוודאי זה חטא לפי דרגתו של נח – כך כתב בתורת משה בראשית פרק ז פסוק כג "וישאר אך נח. שאיחר מזונות לארי ונשכו. י"ל כמ"ש הראב"ע שיש הקשו הלא ארי וכל הדורסים אין מזונותיהם אלא בשר ומנא לי' לנח בשר להאכילם. והשיב הראב"ע כל אלו אם ירעבו יאכלו עשבי השדה. וצ"ל אז הטביע הקדוש ברוך הוא טבעם שיאכל מיד עשבי השדה אף טרם שירעבו, אבל נח חשב בלבו הארי הלא לא ירצה לאכל כ"א בשר ע"כ איחר מזונותיו כדי להרעיבו ואז ברצונו יאכל עשב השדה ולא עלה על דעתו שהקב"ה שינה טבעו, ועל כן נשכו" נח חשב שהוא צריך להפעיל תחבולות כדי לגרום לאריה לעשות רצון ה' ולאכול, אבל האריה הכה פה כאומר לו, אל תתערב, תעשה את מלאכתך.
אבל גם בתוך הביקורת דרך האריה הקב"ה מכבד את נח והביקורת נעשת לפי רמתו ודרגתו של נח שהיה איש צדיק בדורותיו , האירוע הזה נעשה דווקא עם אריה שמכיש אותו ולא חיה בזויה או פשוטה, כי זה לפי דרגתו של נח, וכך הסביר המהר"ל בספרו גור אריה בראשית (פרשת נח) פרק ז פסוק כג "הכישו ארי. ואם תאמר מנא לן ארי ולא חיה אחרת, ויש לומר שכיון שכתב בתורה מיעוט, בסתמא מוקמינן הך מיעוטא על הפחות, ד'תפסת מרובה לא תפסת' (ר"ה ד ע"ב), וכיון שהיה נח צדיק גמור אין הקדוש ברוך הוא מוסר את הצדיק ביד בהמה וחיה, שהרי כתיב (ר' לעיל א, כו) "וירדו בדגת הים ובכל בהמה וחיה", ואם כן יש לומר כי בריה חשובה היה, והוא ארי שהכישו:" זאת אומרת גם בתוך זה יש השגחה מדויקת שדווקא הארי הוא זה שמכה את נח: "כי בריה חשובה היא" לדעת להעביר ביקורת חשובה במעשה אצילי.
אבל יש פה גם חלק נוסף לא רק ענין של השגחה פרטית אלא גם ענין של הכרת החסד במצב השגרתי וכך עונה הסבא מקלם בתשובה כמובא בחכמה ומוסר חלק א סימן קסג "מצינו בנח שהיה גונח מכאב לב מפני שאיחר מזונות לארי והכישו הארי ולכן חלה (תנחומא נח). וקשה למה הכישו הארי הלא צדיק כנח ודאי היה הארי מתפחד ממנו, וכענין שנאמר (בראשית ט) "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ"? והנראה בזה דבר נפלא, כי הקדוש ברוך הוא יושב וזן כו' מקרני ראמים עד ביצי כינים ונותן להם אכלם בעתם, והקב"ה נתן המשרה הזאת להדמות אליו לפרנסם בעתם. והנה האיחור פעם אחת בשנה שלא נתן לו מזונותיו בעתו, נחשב לו לחסרון במדת מה הוא רחום כו', ונענש ע"ז והכישו" הקב"ה נותן את אכלם בעתו לכל בריה ובריה, גם כשאנחנו ישנים הגוף שלנו מקבל את מה שהוא זקוק וגם כשאנחנו חוטאים (וכדברי רבינו יונה והתומר דבורה) וגם לכל יצור בעולם הקב"ה דואג גם שלא בזמן מלחמה ובמבול, פעם אחת הקב"ה נתן לבשר ודם לדאוג לאוכל לחיות והתוצאה הייתה שהוא איחר והכיש אותו, החסד של הבריאה התמידית.
נח יוצא מהתיבה ומכיר במידת הרחמים ומודה להקב"ה על זה- "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ- וירח יהוה את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי"- נח מכיר ומודה בחסד וגורם לנחת רוח לבורא עולם, כי נח מודה, נח מכיר שאין שגרה, שכל יום ויום זה חסד, זה העולם החדש שאחרי המבול.
למה בן אדם מתקשה להכיר בחסד ה'?? הסיבה היא כי ברגע שהאדם מכיר שהוא נזקק למשהו משמעות הדבר שהוא מודה שחסר לו, שהוא פחות, והאגו האנושי לא מאפשר לאדם לחיות בתחושה שהוא חסר, המאירי בתהילים מסביר: "ואמר: ותחסרהו מעט מאלהים וכו' - כלומר: ולא סוף דבר שהורדת השגחתך עליו , אבל שחננתו נפש חכמה , מתדבקת עם העליונים , עד שמעט הוא מה שחסרתו מן המלאכים;" הבן אדם חסר לו רק מעט כדי להיות מלאך, אבל האדם צריך להכיר בזה, וככל שהוא מפנים ומכיר בזה יותר כך הוא מודה שהוא חסר ותלוי בחסד ה', וכשאדם מכיר שאין לו זכויות וכל מה שיש לו זה בזכות הבורא והוא מודה על זה הוא זוכה לעוד תוספת של שפע.
והדברים מבוארים נפלא בדברי הגר"א משלי כה טו "שמבקש שהקב"ה יעשה למען רחמיו וחסדיו כמ"ש עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח כלומר מה שאתה עד הנה עזרונו הוא רחמיך ולא למענינו ומה שאתה לא עזבונו הוא חסדיך ולכן אנו בטוחים שאל תטשינו ה' אלקינו לנצח כי אם היה בשבילנו היינו מתייראים שמא יגרום החטא אבל כאשר הוא למען חסדיך אין אנו מתייראין כלל כי חסדיך המה קיימים תמיד וזהו כמ"ש בזוהר והאמין בה' ולא היה מתיירא אפילו שמא יגרום החטא והיינו משום שויחשביה לו צדקה כלומר כל מה שנותן לו ה' הוא צדקה ואינו בשבילו כלל וזהו הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כלומר אל שהוא מדת החסד כאשר בחסדו הוא ישועתי אבטח תמיד ולא אפחד אפילו שמא יגרום החטא"
הקב"ה רוצה שבן אדם יכיר בחסדים ויודה עליהם, וזה לא חכמה רק כשיש צרה אלא בעיקר בחיי השגרה, כי אדם שחי בשגרה בצורה של הודיה הוא מאמן את המוח שלו לזה בכל מצב וכך הוא מתרחק מכוחי ועצם ידי, אבל אדם שלא לומד להודות על כל דבר ולהפנים שעל כל נשימה ונשימה תהלל יה, אז הוא אוטמטי בזמן של צרה וחרום ומלחמה מחפש כוח אחר להתלות בו, אותו כוח שהקב"ה בגלל זה השמיד את העולם במבול, וכמו שהקב"ה נשבע בפרשת האיזנו שהוא ימחה את שמו, כל נשמה בעולם הזה יש לה זכות מיוחדת להודות לה' וכדברי רבינו בחיי בראשית (פרשת וישלח) פרק לב פסוק יא "כי במקלי. מכאן שחייב אדם שיזכור ימי הרעה בזמן השלוה כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב"ה על זאת, וכן אמר שלמה המלך ע"ה: (קהלת ז, יד) "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה", פירוש: ביום טובה ראה ביום רעה" רבינו בחיי מלמד אותנו לעשות תרגילים, שכשאנחנו רואים את החסדים נפנים אותם עמוק לנשמה, נחייה מתוך הכרה של חסד, מתוך מציאות של טוב להודות לה', אז ביום רעה זה כבר יהיה בחינה אוטומטית אצלנו, ולא ניפול חלילה לכוחי ועוצם ידי של אמריקה או של כלי טיס כזה או אחר.
והאדם צריך לדעת שהקב"ה רוצה את השבח של האדם ואת התודה על כל דבר מאוד, וכדברי האור החיים במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק כב: "למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל:
המקובל האלוקי רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא זיע"א בעל היסוד ושרש העבודה כותב לבניו בצוואתו את דרך החיים, וגם נותן לנו במתנה תפילה מיוחדת שנהג להתפלל כל יום וכפי שהוא מעיד על עצמו בתוך הדברים: "עבדתי עבודה זו בתמידות, מגודל אהבת הש"י שהיתה תקועה בלבי בתמידות, נתתי לו ית"ש ויתעלה הודאות ושבחים בתמידות, הן על הרעות והן על הטובות שעשה עמי" וכך הוא כתב בספרו יסוד ושורש העבודה צוואה לבניי פרק כו- "הייתי נזהר מאד ליתן הודאה ושבח להשם יתעלה ית"ש על כל מה שהגיע עלי, הן איזה רעה ר"ל קטנה או גדולה, מכל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב, הייתי מצדיק עלי את הדין בשמחה ונתתי להשם יתעלה ג"כ הודאה על זה בשמחה עצומה בזה"ל: יוצרי ובוראי אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי ואני נותן לך שבח והודאה על זה יוצרי ובוראי כי בוודאי לטובתי עשית לי סיבה זו ע"כ. הן על איזה טובה קטנה או גדולה מכל שהפה יוכל כו', נתתי לו ית"ש הודאה ושבח על הטובה שגמלני, הן על דבר מצוה שזימן לי הש"י, הן על דבר הרשות כפי שאבאר כמה ענינים בעז"ה. ובודאי כל אדם מוזהר על זה, והיא משנה מפורשת בפ"ט דברכות: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, לבד פי' הברטנורא שפירש שקאי גם על השמחה, פשטיות המשנה עכ"פ שחייב האדם ליתן שבח והודאה להש"י על כל הבא עליו גם על הרעה, ופשיטא על הטובה, כלשון המשנה: כשם שהוא מברך על הטובה, משמעותו שהוא דבר פשוט שחייב לברך על הטובה, אלא אשמעינן שחייב לברך גם על הרעה. והיודע תעלומות יעיד עלי, בניי אהוביי, שמלבד החיוב מהמשנה הקדושה שהיא הלכה למשה מסיני, עבדתי עבודה זו בתמידות, מגודל אהבת הש"י שהיתה תקועה בלבי בתמידות, נתתי לו ית"ש ויתעלה הודאות ושבחים בתמידות, הן על הרעות והן על הטובות שעשה עמי"
העבודה שלנו זה לתרגל בכל מצב ובכל מקרה את נראות רצון ה', החל מכוס שנשברת בבית וכלה במלחמה עם מאות הרוגים, מהשגרה ועד החרום בכל דבר להבין שזה רצון ה' ושיש השגחה פרטית ולהודות על טוב ועל הרע: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" תמיד יש מה להגיד או אמונה או חסד, אבל לתרגל לעצמנו ולבני משפחתנו את הנכחת בורא עולם בכל מצב רק על ידי תרגולים שכאלו נשים לעינינו משקפי השכחה, משקפי גאולה, כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה', זה המבט, זו ההסתכלות, מי שיזכה להביט במבט כזה, יזכה לראות בגאולה השלימה.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
לתגובות: a0507333664@gmail.com