אחוזי הנשירה מהישיבות הקדושות אינם סוד, צריך רק להוציא את הראש מהארבע אמות נוחות שלנו ולראות את המתרחש סביבותינו, ולא רק בהיכלי הישיבות, הצרה הרגישה והמורכבת יותר היא הסמינרים, נשירת בת אינה דומה לנשירת בן, הסטטיסטיקה מוכיחה שפרק הזמן שבת עוזבת את הסמינר עד שהיא נמצאת בשאול תחתיות הוא פרק זמן קצר ביותר, זמן כזה שבן עדיין מסתובב במיטתו ומתלבט מה הוא עושה עם חייו, אם בכל מקום הבינה יתירה מאטות את תהליך החשיבה, במקרה זה המציאות מוכיחה הפוך, והאסון לרוב הוא עצום.
קמו בשנים האחרונות עשרות מוסדות מבורכים שרובם בכוונה טהורה לסייע לבני הנוער, פחות קמו מוסדות לבנות והרי זה בגדר של מת מצווה שהכל קורביו, ועדיין אין הקומץ משביע את הארי, וגם אם הוא משביע הוא לא ערב לארי, ולכן הארי הקטן הזה עובר במסגרות במהירות שיא, כי כשאין סיפוק לא יעזור כלום, וכידוע שהעיוור לא שבע כי חסר לו בהנאה ובערבות.
אחת הבעיות הקשות זה הסרט נע שמכוון ילדים באופן אוטומטי למסלול חיים קבוע כביכול כל האחרים מחויבים לאותו מסלול, או כל משפחה, או כל שבט, ויש פירמות שאסור להרוס אותם, ואם חלילה יש אח או אחות שצריכים משהו שונה זה נעשה בהסתר כדי שחלילה האחרים לא יפגעו במוסדותיהם ובשידוכיהם, הקבעון מחשבתי הזה זועק עד לב השמים וקובר בחובו משפחות רבות.
התמודדות נוספת שאיננה נפרדת מהאמור קודם, היא שילובם של דור החוזרים בתשובה ובעיקר הדור אחריו- דור שני לחוזרים בתשובה - במוסדות שלא מתאימים להם, דור החוזרים בתשובה (שנזכה כולנו) הם אנשים יקרים ונפלאים שעזבו עולם שלם בשביל להתקרב לעבודת ד', הם ישרים בדרכם ושואפים אל השיא, אבל הציבור החרדי בנה לו ב-300 שנים האחרונות מערכת פנימית של קודים חברתיים קשים שמצדיקים את מהות האדם החרדי, מטרתו הוא הבדלנות כדי לא להיכשל מהסביבה המאיימת רוחנית, את אותם קודים קשים עמוקים ומתוחכמים צריכים דור החוזרים בתשובה ובניהם לפצח, וכשזה מסתבך הם הולכים אחורה, ומכאן תהום הנשירה קרובה מתמיד מכל הסיבות שבעולם.
סיבה נוספת היא חיבור ללימוד התורה בהתאמה, ולא רק לימוד מסכתות מתאימות, ולא רק פדגוגיה מזמינה ומסבירת פנים כזו שהתלמיד שמח לשוב אליה, אלא סוג הלימוד. הגיוון בתוכן, החיבור האישי אל הלימוד, הידיעה שהתורה הזו היא שלי, ואם היא שלי אני צריך לשמוח בה, אני צריך לאהוב אותה, אם היא של המגיד שיעור שלי, או של הראש ישיבה שלי, ורק הוא מבסוט בשיעור שהוא הצליח להעביר והתלמיד שיושב שם בצד לא מבין במה מדובר, אז זה לא חיבור אל התורה, זה חיבור אל הרב, אולי... , למסור שיעור וללכת זה היה בליטא של עשרות שנים אחורה, היום אם אין חיבור אישי ביו מוסר השיעור למקבלה ואין הכוונה שמטרת השיעור זה לכוון ולאהיב את התורה על לומדיה סופה לכישלון וספק אם זו תורת חיים.
על אחת כמה וכמה כאשר מושגים חדשים וחוסר אכפתיות וחיבור בריא לא קיים בעולם הבנות, השנים הקצרות שלה במוסדות החינוך שמהם היא תצא לבנות את משכנה, לגדל את ילדיה, להביא טרף, השנים הללו קריטיות להנגשה וחיבור יסודות אור התורה ואהבת ה' בהבנה ואהבה, הנחתת כללים כחוק אינם עוד באופנה, קל יותר לקבוע כללי ברזל, קל יותר להודיע שיש שחור לבן בלבד, קשה יותר לקבוע מסלול בשטח האפור זו בהחלט משימה מורכבת וקשה, אבל מסלול כזה מבטיח כלים להתמודדות בהמשך החיים, כשלאה כל יהיה שחור ולבן, כשהחלטות בחיים יתקבלו על בסיס החיבור לתורת חיים, אז לא יהיה רלוונטי כללי סנטי מטרים, כי דור העתיד שלה ושל משפחתה יהיו על המאזנים, וד"ל.
כאשר משה רבינו עומד לסיים את צוואתו הקשה והמרגשת הוא מוצא לנכון לתת לנו פרק בחינוך עצמי ופרק בחינוך דור העתיד- משה אמת ותורתו אמת- גם היום בשלהי שנת תשפ"ג דבריו של אדון הנביאים רלוונטיים ביותר ואולי עוד יותר, משה רבינו מבטיח שיש יכולת לכל אחד להיות מחובר לתורה ולדרך התורה, אין מושג כזה אתה לא מתאים, אתה לא מחובר, אתה לא בתקנון או בדעה, יש מושג אחד ברור:" כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ:"- כל אחד יכול בתנאי שיש לו לב ופה, זהו יותר מזה לא משנה לי מה הצבע חולצה שלו.
ולמה זה כזה קרוב, כי התורה קיימת אצל כל אחד, בכל מצב יהודי יכול להחליט שהוא מתחבר לתורת ד' הגבוהה ביותר, ולהתחיל ללכת בדרכה, תורת ד' פירושה חכמת הבורא, זו הדרגה הגבוהה ביותר, זה יותר מקיום מצוות, זה חיבור ברגע אחד במהירות שיא שאין לה אח ורע, ענין של החלטה וגם בעומק הטומאה היהודי יכול להתחבר לשיא השיאים, כי התורה היא לא בארון קודש, ולא בוועד הרבנים, לא בקברי צדיקים ואפילו לא בהיכלי הישיבות, התורה נמצאת אצל כל אחד בלב, זה לא סיפורי אגדות זו מציאות!!
וכדברי הרש"ר הירש דברים (פרשת נצבים) פרק ל פסוק יד: "כי - קרוב אליך הדבר מאד. שכן הנושא והתוכן של התורה הזאת קרוב אליך מאד; הוא קרוב אליך יותר מכל דבר, שהרי אתה עצמך הוא נושא התורה וחיי חלדך הם תוכנה. אם רצונך להבין את שניהם, רד וחדור אל נפשך פנימה וראה בעינים פקוחות את יחסיך הארציים - האנושיים. וכל הוראה נוספת הדרושה לך לצורך הבנתה וקיומה - נוסף על ספר התורה שנמסר לך - אל תבקשנה בשמים ומעבר לים, שהרי הכל נתון לך בפיך, במסורת הנלמדת מפה לפה עליך ללמוד את הדבר שנמסר לך "בפיך", להבין אותו - ובלבבך - על מנת לעשתו. לימוד התורה ברוח ובלב על יסוד המסורת שבעל פה כדי לדעת ולקיים את מצוותיה - הנה זו הדרך היחידה שהתורה נקנית בה; דרך זו קרובה לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, ורק בה נוכל להבין את תורת ה' וללמוד ממנה את תפקידנו הנצחי עלי אדמות."
מי אמר שיש לנו כלים בשבילה, מי אמר שכל יהודי יכול להתחבר אליה אולי היא שייכת לסוגי כיפות מסוימות, לחסידיות ספציפיות, למגזרים בוגרי ישיבות הדגל, אולי רק שם מקבלים כלים??
ממשיך הרש"ר הירש: "רבי חנינא: "היא וכל כלי אומנותה ניתנה, ענותנותה צידקה וישרותה ומתן שכרה". כל התכונות המוסריות הדרושות להבנת התורה ניתנו יחד עמה. מי שעוסק בתורה כהלכה, מוצא בה את כל כלי העזר הרוחניים והמוסריים שהבנתה מותנית בהם, ועם כל התקדמות בלימוד התורה הולכים ומתפתחים גם האמצעים המסייעים לו. היא עצמה יוצרת לה את תלמידיה ונושאיה, ומשנמסרה לישראל בלא סייג, הרי בה וממנה הובטחה גם פריחתה הנצחית. היא - כאמור בנבואת זכריה ד, ב - ג - מנורת הזהב הנושאת על ראשה את מעיין השמן ואת עצי השמן המזינים את נרותיה (ראה עוד פי' לעיל יח, טו ואילך)."
הבעיה הגדולה מתחלקת לשתי סיבות עיקריות שיסודם אחד, התורה שייכת לכל אדם היא לא רשומה בטאבו של שום מגזר, אם גם צד המחנכים וגם צד המתחנכים ייגשו ללימוד התורה ולקיום הלכותיה בצורה והבנה שזה שייך לי, אין סיבה להישבר או להיפרד חלילה, התורה שהגאון מווילנה למד והתורה שאני לומד שייכת לנו בשווה, זה רק תלוי בהחלטה שלי ובהבנה שזה אפשרי.
בימים נוראים נהגו בחלק מקהילות ישראל לשורר ברגש את הפזמון אחילה לקל, אחד הפסוקים בתוכו מתמצתים את עיקר יסוד הדברים האמורים הינו החיבור והיכולת ללמוד תורה ולהתחבר אליה וכדברי הגר"א מווילנה על הפסוק במשלי: (משלי טז א): "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" - בעת שיצטרך לדבר לפני מלך ולפני שר, אין לו רק לערוך לבבו לה', ומה' יהיה מענה לשונו, וכל אשר ישים ה' בפיו - אותו ידבר. וכן הוא בתורה: (סנהדרין קו:): "רחמנא ליבא בעי", וכאשר ישים מגמת נפשו לעיין בתורת ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ה' ייתן לו דעה ובינה והשכל ללמוד וללמד." לו הגאון מווילנה היה פותח בית ספר למחנכים, היה שם כלל אחד "לשים את מגמת הנפש בכל הכוח והרצון" מחנך/ תלמיד/ תלמידה/ שרוצים להתחבר יש דרך אחת לרצות בכל הכוח והתוצאה היא סייעתא דשמיא מובטחת, העבודה של דור המחנכים/ות זה ללמד אותם איך להפעיל את מנגנון הכוח הזה.
בשלהי שנת תשפ"ג שנה מלאה בטוב ד' לצד פיגועים מחרידים, שנה מבולבלת ומהפכנית של הפגנות רפורמה ומלחמות שסופם הוא אחד: מלחמה בעולם הישיבות! ליצר הרע יש מספיק דרכים מתוחכמות, הוא הלהיט את כולם על הרפורמה אבל הצליח לאחד דעות ימין ושמאל על גיוס חרדים, בדיון על ערך לימוד התורה ולומדי התורה. ע"ל.
נחפשה דרכינו ונחקורה האם לא באה אלינו כל הרעה הזו והרדיפה הזו בגלל שאנחנו בעצמנו לוקים בחסר גדול בחיבור נכון והנגשת התורה אל קהלי יעד רבים שלא מגיעים לכך בגלל כללים שאנו ייסדנו וחרטנו, כמה בני נוער מרוחקים מהתורה, כמה בנות נמצאות בשלב טרום או טרום טרום נשירה ואנחנו מעלימים עין בשם האידשקייט כביכול, בל נתפלא שעולם התורה נרדף כאשר בפנים ישנם שמרגישים שפסוקי התורה המרגשים הללו מפרשת השבוע אינם אמת חלילה. מבחינתם התורה אכן כן בשמים, ובהחלט מעבר לים, ובוודאי לא בפה או בלב שלו- אולי בפה או בלב של המגיד שיעור שלו לא שלו, לו נחכים ונרצה באמת לקדש את שמו בעולם נפעל ללא יאות למען ההבטחה "שלא תשכח מפי זרעו" לאהיב את התורה, הלכותיה, וכלליה על הדור הצעיר בדרך כזו שהם יחושו שבפיך ובלבבך לעשותו.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
מייל לתגובות/ שאלות: a0507333664@gmail.com