1:
פרשת ״כי תצא״ פותחת במקרה ועם ישראל יוצא להלחם ״מלחמת רשות״ בעם אחר.
שלא כב״מלחמת מצווה״, בה ציוה הקב״ה להרוג גם את הנשים והטף ולא להשאיר מהם זכר, כגון במלחמת שבעת העמים שנצטוו ישראל להשמיד את כולם ככתוב: ״רק מערי העמים האלה.. לא תחיה כל נשמה״,
כאן, במקרה של מלחמת רשות, אין ציווי להרוג את הנשים והטף, אלא רק את הזכרים.
כמו שנאמר ״והכית את כל זכורה לפי חרב, רק הנשים והטף.. תבוז לך״.
אם כן, פרשתנו מדברת במקרה ומישהו מעם ישראל רוצה לקחת לאשה את אחת הנוכריות שנשבו במלחמת רשות זו, התורה אכן מתירה את זה, אך רק בתנאים מסויימים.
כתנאי ראשון, על אשה זו לחכות כחודש ימים בביתו של זה שרוצה לקחתה לאשה.
התורה ציוותה על אשה זו לגלח את שערה היפה שבימים כתיקונם נועד כדי למשוך את העין.
כמו כן עליה לגדל את ציפורניה פרא ולא לטפחם כדרכה בעבר.
דברים אלו אמורים לגרום לו להתחרט ולוותר על הרעיון לקחתה לאשה.
אכן התורה התירה זאת, אך אק בדיעבד.
לכתחילה לא ראוי ליהודי לקחת לאשה שבוית מלחמה גויה.
כנראה שהיא לא באמת רוצה להתגייר לשם שמים, אלא עושה זאת בלית ברירה מכורח הנסיבות.
בהמשך נראה שחיבור עם אשה כזו מועד לפורענות.
לאחר שלושים ימים, עליה לטבול לשם גיור, ורק אז יתאפשר לו לקחת את ״אשת יפת תואר״ זו, לאשה.
2:
גיורה של אשה זו, אינו כשאר גיורים בהם האשה עצמה רוצה לדבוק בתורת משה ועושה זאת בלב שלם ונפש חפצה.
כאן במקרה שלנו מדובר באשה שמתגיירת מלית ברירה בגלל אובדן משפחתה ומולדתה, יודעת היא שכדי להיות נשואה ליהודי עליה לקבל את דת משה וישראל.
לכן עליה לבכות שלושים יום בהם היא מתנתקת לאט לאט מדתה הקודמת.
כל יום שעובר, עליה לשכוח ממשפחתה, כך לאחר שלושים יום תהיה מוכנה לקבל את דתה החדשה ולהתמסר לבעלה החדש.
במקרה ואשה זו רוצה מצד עצמה להתגייר ולקבל באהבה את דת משה וישראל, אין צריכים לחכות שלושים יום ויכול איש ישראל לקחת את ה״יפת תואר״ מייד לאשה.
דין זה הוא לא רק אם מלכתחילה ביקשה להתגייר כדי להתקרב באמת מבחינה רוחנית לדת משה וישראל, אלא אפילו אם עדיין תוך השלושים יום חשקה נפשה להתגייר גיור אמיתי, גם במקרה כזה יכול בעל הבית להנשא לה מייד, ואין צריך לחכות שיסתיימו שלושים הימים.
3:
בהמשך הפרשה לומדים על ״בן סורר ומורה״ שאינו שומע בקול אביו ואימו ובמקרים מסויימים לא תהיה ברירה אלא להרוג אותו.
לכאורה הדבר קצת תמוה, הרי ידוע שעונש מוות שמור למקרים חמורים מאד.
מדוע בן סורר ומורה, שכל מעשהו הרע מתבטא שלא הקשיב לאביו ואמו, לקח להם כסף בשביל אוכל ואכל ושתה הרבה.
היתכן שעל דבר כזה גוזרים דין מוות?
גם לפי ההסבר, שילד כזה סופו ללסטם את הבריות, עדיין קשה, מדוע צריכים להרוג אותו עכשיו?
מדוע לא לחכות ולראות אם אכן הוא יגיע למצב של סכנה לציבור, ורק אז יגזר דינו למיתה?
עוד קשה, מדוע במקרה של אברהם וישמעאל לא כך נהגו?
הרי ביקשה שרה מאברהם לשלח את ישמעאל ביחד עם אמו מהבית.
אחת הסיבות לגירוש היתה שישמעאל היה נוהג ״לצחק״, דהיינו, שעבר ישמעאל על שלושת העבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
לאחר ששילח אברהם את הגר וישמעאל, בהיותם בדרך, נגמרה להם השתיה.
בלית ברירה שמה הגר את ישמעאל באחד השיחים, הרחק ממנה וחיכתה למותו.
כשראה הקב״ה את צערם, ציווה על המלאכים לזמן להם באר מים, כדי שלא ימות מצמא.
טענו המלאכים לפני הקב״ה: ״מי שעתיד להמית את בניך בצמא, מגיע לו שיזמנו לו באר״?
ענה להם הקב״ה שעליהם לשפוט את ישמעאל ״באשר הוא שם״ - כמו מצבו הנוכחי, ולא לשפטו לפי מה שעתיד לעולל לעם ישראל בעתיד.
(מעניין לראות שהמלאכים לא הזכירו בטענתם את זה שישמעאל עבר על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא רק על זה שבעתיד לא יתן לעם ישראל מים ומכח ״מידה כנגד מידה״ טענו המלאכים שלא מגיע לו מים).
בהמשך נהיה ישמעאל ״רובה קשת״, סוג של שודד דרכים.
אם כן, קשה מאד להבין את החילוק בין ״סורר ומורה״ לבין ישמעאל, מדוע אצל האחד חוששים לעתיד ואצל השני לא.
עוד, הרי כתוב שישמעאל חזר בתשובה בהמשך ימיו.
במקרים רבים גם השודדים עתידים לחזור בתשובה, כמו שראינו אצל ריש לקיש שהיה ראש לשודדים, וכדי לשאת לאשה את אחותו של ר׳ יוחנן, חזר בתשובה ולמד תורה בחברותא עם ר׳ יוחנן.
לפי זה קשה, מדוע צריך להרוג את ״בן סורר ומורא״? מדוע שלא נחכה שמא יחזור בתשובה שלמה, כמו במקרים של ישמעאל וריש לקיש?
4:
כדי לתרץ על קושיה זו, צריך לדעת שלישמעאל היתה מעלה מאד חזקה.
אומנם הוא היה ״פרא אדם״, אך תמיד הקפיד לשמוע בקולם של אביו ואמו.
המקרה של ישמעאל הוא בדיוק ההפך מהמקרה של ״בן סורר ומורא״, עליו נאמר: ״איננו שומע בקול אביו ואמו״.
לאחר שגרש אברהם את ישמעאל, כתוב: ״וישב במדבר פארן ותיקח לו אמו אשה מארץ מצרים״.
ישמעאל היה באותה תקופה בן עשרים ושבע, בכל זאת נענה לבקשת אמו שיסמוך עליה שרק היא תביא לו אשה ממצרים.
היא ביקשה והוא תמיד שמע לה.
כתוב ב״פרקי דרבי אליעזר״, ששלוש שנים לאחר ששלח אברהם את ישמעאל, תקפו אותו געגועים.
הוא עלה על גמל והפליג איתו למדבר לכיוון ביתו של ישמעאל בנו.
כשהגיע לביתו של ישמעאל, מצא שם רק את אשתו.
ביקש ממנה אברהם שתתן לו משהו לאכול, אך היא סירבה.
בטרם עזב אברהם את ביתו של ישמעאל, ביקש מאשתו להעביר מסר חשוב לבעלה.
״תמסרי לו״ אמר, ״שהגיע זקן אחד מארץ רחוקה ואותו זקן ביקש למסור שה״משקוף״ של הבית איננו טוב״.
כשחזר ישמעאל לביתו, סיפרה לו אשתו את הנעשה.
ישמעאל הבין מייד שהיה זה אביו אברהם שקפץ לביקור, ובדברו על ה״משקוף״, התכוון בעצם לרמוז שאשתו שהיא כמו המשקוף של הבית, לא אשה טובה.
לא היסס ישמעאל ומייד ציוה עליה לארוז את רכושה ולעזוב את הבית.
לא הועילו תחנוניה.
״את הציווי של אבי חייב אני לקיים״, אמר לה ישמעאל.
בהמשך כתוב ששוב הלכה אמו להביא לו שידוך ממצרים, ושוב פעם מתגלית מעלתו של ישמעאל שנוהג לשמוע בקול אמו.
5:
אם כן, זהו ההבדל הגדול בין ישמעאל ל״בן סורר ומורה״.
מי שמקשיב להוריו, רבים סיכוייו לחזור בתשובה ולהיטיב את דרכו בהמשך חייו.
אך מי שאינו מוכן לשמוע ולקבל תוכחה מהוריו, ברגע שיעלה על תחילתו של מסלול הרסני, יהיה זה סוף חייו.
הפרשה מלמדת אותנו שיעור חשוב במעלת ה״שמיעה״.
מי שמסוגל להקשיב להוריו, תמיד תהיה לו תקנה, ותמיד יחכה לו הקב״ה שישוב בתשובה.
אחד כזה שאינו שומע בקול אביו ואמו, סופו לצאת בעתיד לתרבות רעה.
סמיכות הפרשות מלמד אותנו ש״בן סורר ומורא״ עלול לקחת שבוית מלחמה במקרה ויזדמן לו, מה שיגרום שגם מזיווג זה עלול לצאת חס ושלום עוד ״בן סורר ומורה״.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי