כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו' (במדבר כג' כג')
ומפרש רש"י על התורה שמאחר ובעם ישראל אין מנחשים וקוסמים לכן ראויים הם לברכה.
הניחושים המותרים והאסורים
הגמרא בחולין צה: מספרת שרב יצא מביתו ללכת לבית חתנו וכאשר ראה שהספינה מגיעה לעברו בדיוק בזמן בו רצה לחצות את הנהר אמר שזהו סימן טוב שהדרך תצלח ומבאר רש"י שהסימן הוא בזה שהספינה הגיעה לכיוונו ללא טרחה והזמנה.
בהמשך מספרת הגמרא שרב לא אכל בשר בסעודה עם חתנו והבינה הגמרא בהווא אמינא כי בזה שרב הסביר את הגעת הספינה לכיוונו כסימן להצלחת הדרך הוא עבר על לאו דלא תנחש ולכן מנע עצמו מאכילת בשר.
ומקשה הגמרא כיצד ניתן לומר שבזה שרב פירש את הגעת הספינה לכיוונו כסימן להצלחה הוא עבר על לאו דלא תנחשו והרי רב בעצמו סובר שכדי לעבור על איסור ניחוש צריך לסמוך לגמרי על הסימן שעושה ולהציג את שני הצדדים של הסימן
כפי הסימן שעשה אליעזר עבד אברהם באומרו אם הנערה תטה כדה ותאמר שתה וגם לגמליך אשקה זהו סימן שהנערה ראויה ואם לא תטה כדה אז זהו סימן שהנערה איננה ראויה
וכפי סימנו של יונתן בן שאול באומרו לנערו אם יאמרו שומרי פלישתים עלו אלינו זהו סימן כי ה' ייתן אותם בידינו ואם יאמרו השומרים אנו נרד אליכם זהו סימן כי לא כדאי לעלות אליהם.
ומתרצת הגמרא שרב לא אכל בשר בבית חתנו כי הקפיד לאכול רק בסעודת מצווה ולא בגלל שעבר על לאו דלא תנחשו.
ומתוך סוגיית הגמרא עולה כי ניחוש הדומה למעשה אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול הוא האסור אך ניחושים וסימנים אחרים מותרים.
קושיית הראשונים כיצד אליעזר ויונתן עברו על איסור ניחוש
התוס' הר"ן ועוד ראשונים מביאים את שיטת רבי יוסי בסנהדרין נו: שבן נח אסור בכל האיסורים שנאמרו בפרשת מכשף(דברים יח' י'–יב') ובכללם גם איסור ניחוש ומקשים לפי שיטת רבי יוסי כיצד אליעזר עבד אברהם ניחש באיסור והרי בן נח מוזהר על הניחוש ועוד מקשים הראשונים כיצד ייתכן שיונתן בן שאול עבר על הלאו דאורייתא של לא תנחשו.
עוד מקשים הראשונים שהגמרא בחולין צה: מביאה כי רב לפני יציאתו לדרך היה בודק אם המעבורת מזומנת לו על שפת הנהר ואם הייתה מזומנת היה יוצא ואם לאו היה נשאר במקומו וכן שמואל לפני יציאתו לדרך היה בודק על פי פסוקים ואם מצא פסוק טוב היה יוצא ואם חלילה פסוק אחר אז היה נשאר במקומו וכן רבי יוחנן היה מבקש מהילדים הקטנים שיאמרו פסוק ועל פי זה היה מחליט אם לצאת לדרך וא"כ כיצד נהגו כך ולא חששו לעבור על איסור דלא תנחשו.
ביאור התוס'
תוס' מתרצים שלפי רבי יוסי הסובר שבן נח מוזהר על הניחוש בהכרח צריך לומר שאליעזר עבד אברהם לא באמת סמך על הניחוש והסימן שהוא עשה וכראיה לכך תוס' מביאים את הפסוקים בפרשת חיי שרה המספרים כי לפני שאליעזר נתן לרבקה את הנזם והצמידים הוא שאל אותה בת מי את בכדי לברר את מקור משפחתה כפי שאברהם השביע אותו שלא ייקח אישה מבנות הכנעני אלא ממשפחת בית אביו ולכן אליעזר לא עבר על לאו דלא תנחשו כי לא באמת סמך על הסימן.
גם על השאלה כיצד יונתן בן שאול עשה ניחוש וסימן ולא חשש לאיסור דלא תנחשו מתרצים התוס' כפי שביארו את עשיית הסימן של אליעזר, דיונתן לא באמת סמך על הסימן שעשה אלא שכדי לזרז את נערו ולהפיג את חששו עשה לנערו סימן כי אם שומרי פלישתים יאמרו לעלות ידוע תדע כי ה' ייתן אותם בידינו אך יונתן עצמו החליט להילחם בפלישתים גם ללא הסימן והניחוש.
על הקושיא הנוספת שהקשו הראשונים הראשונים כיצד רב ושמאל ורבי יוחנן עשו סימנים לפני היציאה לדרך כפי שמובא בגמ' חולין צה: צריך לומר כי אומנם בתוס' לא מצינו שהוקשה להם על מעשי רב ושמואל ורבי יוחנן אך לשיטתם ניתן לתרץ כפי שמבאר הבניין ציון שניחוש האסור הוא כאשר האדם בוטח בסימן ובניחוש ולא בקב"ה אך ברור כי רב, שמואל ורבי יוחנן בטחו בקב"ה והתפללו כי יצליחו בדרכם אלא שביקשו סימן מן השמים בדרך של תפילה ובקשה שהקב"ה יורה להם את הדרך הראויה.
ביאור הר"ן
הר"ן מתרץ שלפי שיטת רבי יוסי הסובר שבן נח מוזהר על הניחוש צריך לומר כי הניחוש שהתורה אסרה הוא עשיית סימן לא הגיוני ואשר אינו קשור לנושא שבו האדם מתלבט כיצד לנהוג וכגון דברי הגמרא בסנהדרין סה: שהאומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו עורב קורא לו וכדו' ולכן לא כדאי לצאת לדרך או שסימן רע הוא לעשות עסקיו הרי אלו בכלל איסור ניחוש כי אין שום קשר בין יציאה לדרך או עשיית עסקיו לבין המקרה של נפילת הפת מפיו או קריאת העורב
אבל עשיית סימן בעל משמעות לנושא שבו האדם מתלבט כיצד לנהוג או כל סימן אחר שיש בו מן ההיגיון וכגון הרוצה לצאת לדרך ועושה לעצמו סימן באומרו אם ירד גשם לא אצא לדרך סימנים כאלו יהיו מותרים וזוהו גם דרך העולם לתלות את היציאה לדרך בירידת גשמים וכדו'
עפ"ז מבאר הר"ן כי אליעזר עבד אברהם עשה סימן הגיוני כאשר הציב מבחן עבור טוב ליבה של הנערה כי ידע שמן השמים יזמנו ליצחק אישה טובת לב ובעלת מידות ולכן הציב סימן "והיה הנערה אשר תאמר שתה וגם לגמליך אשקה" (בראשית כד' יד')
באותה הדרך מבאר הר"ן כי גם הסימן שעשה יונתן לפני יציאתו למלחמה בפלישתים יש בו היגיון וכי הוא משמש כדרך מבחן טובה לחוזקו של האויב כי אם האויב מוכן לצאת ממקום מושבו ומבצרו סימן הוא כי האויב מרגיש חזק ובטוח בעצמו ואינו מפחד אך אם האויב אינו מוכן לצאת ממבצרו סימן כי הוא רך לבב וניתן בכוח קטן להניס אותו ולכן אמר יונתן לנערו אם יאמרו לנו הפלישתים עלו אל מבצרינו סימן שה' ייתן אותם בידינו.
על הקושיא הנוספת שהקשה הר"ן כיצד רב, שמואל ורבי יוחנן עשו סימנים שונים לפני יציאתם לדרך ולא חששו מאיסור ניחוש הוא מתרץ שצריך לומר כי רב, שמואל ורבי יוחנן באמת לא סמכו על הסימן והיו להם סיבות משלהם אם לצאת לדרך או לא והסימן היה מעשה בעלמא וללא כל התייחסות אמיתית לתוצאותיו.
(ייתכן כי כפי הסבר הר"ן במעשה רב, שמואל ורבי יוחנן כך גם ילמדו התוס' והתירוץ שהובא לעיל בשם הבניין ציון הוא עוד אפשרות בשיטת התוס')
סיכום
מהגמרא חולין צה: משמע כי ניחוש הדומה לניחוש של אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול הוא הניחוש האסור.
נחלקו הראשונים כיצד לפרש את ניחוש אליעזר ויונתן ומהו איסור הניחוש.
תוס' סוברים כי אליעזר ויונתן לא סמכו על הסימן שעשו ולכן אם אדם סומך על הסימן והניחוש הרי זה בכלל הלאו דלא תנחשו.
הר"ן סובר כי אליעזר ויונתן עשו סימן הגיוני ומקובל ולכן אם עושה סימן הגיוני אין בזה איסור אך אם עושה סימן שאיננו הגיוני וסומך עליו הרי זה בכלל האיסור של לא תנחשו.