פרשת כי תבוא מתארת את מצוות הביכורים באופן המפורט ביותר בתורה. חכמינו מסבירים כי אחד מטעמי מצוות חגיגות הביכורים והבאתם לבית המקדש הוא שימור הכרת האדם בחסד הכרוך ביכולת להפיק את פרי האדמה, במקורה של ברכת האדמה, ובכך שהאדמה וכל פריה שייכים בסופו של דבר לשם.
הרי החקלאות היא ענין מחזורי, שגרה שחוזרת על עצמה שנה אחרי שנה באופן די דומה. ולכן קשה לאדם לשמר את תחושת ההתפעמות וההכרה בגודל הענין הזה שוב ושוב.
אולי כדי לעזור לאדם, התורה מדגישה את מקור האדמה דווקא, ומצווה על עובד האדמה להגיד בעת הבאת הביכורים כי ״וַיִּתֶּן־לָ֨נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽש״, ו-״הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י״. אולי בדרך זו, האדם יזכר בתחושת ההתפעלות והודיה שבודאי היתה לו בפעם הראשונה שבה הניב יבול, כשרק קבל את אדמתו ועיבד אותה לראשונה. כאילו באמת הביכורים הם ממש ״ראשית פרי אדמתך״ במובן של היבול הראשון.
אם עם ישראל היה זקוק לעזרה בשימור ההכרה וההודיה הזו בימי התורה, הרי הדבר נכון פי כמה וכמה עבורינו בזמנים אלה.
בניגוד לימי התורה, כאשר מרבית האוכלוסיה עסקה בחקלאות, רובנו מנותקים לחלוטין מהקשר עם האדמה. רק אחוזים בודדים מאיתנו בעולם המתועש חווים ישירות את התהליך הארוך ורצוף המהמורות שיש על החקלאי לעבור מהחריש ועד הוא קוטף את ביכורי היבול. בנסיבות כאלה, קשה שלא להתייחס ליבול כמובן מאליו.
בנוסף, בניגוד לימי התורה, כאשר מעל ראש העם תמיד רחפה סכנת אובדן היבול והרעב, בימינו התרגלנו לשפע מזון מגוון וזול, שנה אחרי שנה, ללא שמץ של זיכרון למחסור.
בימי התורה, אדם היה זקוק למצוא פיסת אדמה פוריה כדי לגדל את מזונו. כדי שהיבול יצליח, הוא היה תלוי בגשמים בלתי צפויים שהשתנו רבות משנה לשנה. הוא היה גם חשוף למיני מזיקים רבים שהיו עלולים לפגוע ביבול. להצליח להגיע לביכורים טובים באמת היה אירוע שדרש הכרת תודה עמוקה.
היום, החקלאות עדיין חשופה לסיכונים רבים, אבל נדמה כאילו הם פחותים. הרי המרנו והכשרנו אדמות נרחבות ברחבי העולם לגדל יבולים, והמזון שאנחנו צורכים לעתים קרובות מקורו מאדמות רחוקות מאוד, בארצות וביבשות אחרות. את פוריות האדמה אנחנו מתגברים באמצעות דשנים סינטטיים. בעזרת השקיה, הפחתנו את התלות שלנו בגשם. בעזרת הדברה ובתי גידול, הפחתנו את הפגיעות שלנו למזיקים. וזה עובד היטב, באופן מופלא, כבר עשרות רבות של שנים.
בנסיבות שכאלה, קשה מאוד לא לקבל את שפע המזון הזמין לנו כמובן מאליו. קשה ולשמר את הכרת התודה שלה מכוונת מצוות הביכורים.
ייתכן שעודף הביטחון הזה הזו הוא אחת הסיבות לזלזול וליוהרה שאנחנו מרשים לעצמנו לנהוג בהם באופן שבו אנחנו מנצלים ופוגעים במשאבים שמאפשרים את היבולים.
אנחנו מתייחסים לאדמה שלנו כמובנת מאליה. אבל מלאי האדמה שלרשותינו אזל. כבר אין אדמה נוספת על פני כדור הארץ אשר ניתן לעבוד מבלי לפגוע בשאריות יערות הגשם, דבר אשר ימיט עלינו אסון אקולוגי. גם האדמה שאנחנו כבר מעבדים הולכת ומאבדת מהפוריות שלה בגלל העיבוד האיטנסיבי המתמשך שלה. מים להשקיה הולך ונהיה קשה יותר למצוא - המשאבים מנוצלים עד תום וחלקם אוזל. גם המזיקים לומדים להסתגל להדברה שלנו ומפתחים עמידות מדאיגה. וכמובן שהאקלים - שלמרות תנודות היה סך הכל יציב למדי במשך שנים רבות מאוד - משתבש כתוצאה מהזיהום שלנו, ואנחנו מגלים שהיבולים שלנו עדיין פגיעים מאוד לגלי חום, בצורות ושטפונות.
גם אם בטווח הקצר הצלחנו לכאורה לבודד את החקלאות שלנו מהטבע, ולייצר תחושה של חוסן ושליטה מלאה, המשך בדרך הזו עלול להמיט עלינו אסון. כדי לשמר את היכולת שלנו להתקיים מפרי האדמה לאורך זמן, כדאי שנפסיק להתייחס אליה כמובנת מאליה. כדאי שננסה להחזיר לעתמנו את תחושת ההודיה והענווה של יבול ראשון, אליהן מכוונת מצוות הביכורים.