בפרשתנו - ראה - יש מצות הענקה, זה עניינה:
אדם קנה עבד יהודי, כאשר יצא העבד לחירות מצוה התורה את האדון "הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך".
"עבד יהודי" זה נשמע גרוע, כיצד נוצר מצב שיהודי נמכר לעבד?
התורה מביאה שתי אופציות:
א. מכרוהו בית דין - יהודי ר"ל גנב ולא היה לו לשלם, מוכרים אותו בית הדין לעבד, ובכסף משלמים לנגנב.
ב. מוכר עצמו - יהודי שמטה ידו והגיע עד פת לחם, מכר את עצמו לעבד.
בעבד שמכרוהו בית הדין מציינתת התורה "הענק תעניק לו" ודרשו חז"ל "לו ולא למוכר עצמו".
למה למוכר עצמו לא צריך לתת ההענקה?
למען האמת אפשר לשאול את האלה בדיוק להיפך:
למה למכרוהו בי"ד צריך לתת ההענקה?
הרי אם נשים לב, ההענקה אינה התשלום על העבודה, את התשלום קיבל העבד מראש. ההענקה היא מעין טיפ שהתורה חייבה את האדון לתת לעבד, ומעתה נבין למה למוכר עצמו לא חייבים לתת ההענקה, הוא כבר קיבל את התשלום על העבודה בתחילת עבודתו. כל שעלינו להבין למה למכרוהו בי"ד צריך לתת ההענקה?
במפרשים יש שני גישות בענין:
גישה אחת תופסת את ההענקה כתוספת תשלום על העבודה, הגישה השניה תופסת את ההענקה כצדקה.
אם ההענקה היא תוספת תשלום, זהו חידוש גדול צריך לשלם מעבר לתשלום מראש. לפי זה יש חידוש בכך שמעניקים למכרוהו בית דין.
לאידך, אם ההענקה היא צדקה, יש חידוש בכך שלא מעניקים למוכר עצמו.
הרמב"ם בספר המצוות הסמיך את מצות הענקה למצות הצדקה, מכך נראה שהוא הולך בגישה שההענקה שייכת למצות הצדקה. זה צדקה וזו חובה.
זהו טיפ.
התורה רוצה ללמדנו לקח ולהוסיף מוסר, לכן חייבים לתת טיפ למי שעבד אצלך "משנה שכר שכיר עבדך שש שנים".
יש כמובן מקום לעיין למה למי שמכר עצמו לא נותנים טיפ?
ואולי יש לומר בדרך אפשר:
לעבד לא נותנים טיפ, העבד שייך לאדונו וחייב לעשות מה שמצווים לו. "יהודים הם בני מלכים", יצאנו מעבדות לחירות. כל פעם שיהודי עובד אצל חבירו יש בזה שמץ של עבדות. לכן נותנים טיפ, הטיפ בא להורות שהמעביד לא רואה את הפועל שלו כעבד אלא כבן חורין ולכן בנוסף על התשלום הוא נותן טיפ.
זה נכון לגבי מכרוהו בית דין, אך מי שמכר עצמו לעבד הוא השפיל את עצמו ומכר את חירותו להיות עבד, וכעונש על כך מונעים ממנו את הטיפ המסמל על חירות.
מכללות המהלך מומיא הרבי מליובאוויטש הוראה מעניינת:
הרב ותלמידו הוא בדוגמת האדון ועבדו (בגמרא מכונה האדון רבו של העבד), וכשם שהאדון צריך לתת הענקה, בונוס, טיפ כך מצוה על הרב לתת טיפ לתלמיד. להשקיע בו שעות נוספות, וללמד אותו לא רק מה שיכול התלמיד להבין אלא אפילו מה שלא יכול כעת להבין. הרבה פעמים דברי תורה לא מובנים לו , הוא שומע את הדברים והם שוכבים "על לבבך" ועם הזמן הדברים מחלחלים וחודרים ללב.
הרב ותלמידו זה לא רק מורה/מלמד/ר"מ בבית ספר או ישיבה, אלא כל יהודי ויהודי שיודע קצת יותר מחבירו עליו לראות כיצד אפשר להשקיע בו מתוך רצון טוב להגדיל תורה ולהאדירה.
וזאת למדנו ממצות הענקה, ובזכות הטיפ שניתן אנו ליהודים הסובבים אותנו. יתן לנו הקב"ה טיפ ויגלה לנו את "סוד טעמי התורה, ומסתר צפונותיה".
שבת שלום
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com