השבת בבתי הכנסת, יכריזו כל עם ישראל בכל מקום שהם "חזק חזק ונתחזק". "שבת חזק" עם סיום ספר "ויקרא".
פרשת "בחוקותי תלכו" "שתהיו עמלים בתורה" (רש"י).
התורה הקדושה מוסיפה "אם" ("בחוקותי תלכו") ופירשו חז"ל ל' תחנונים, אבינו היקר שבשמים מתחנן אלינו, בני היקרים לכו בחוקותי.
חיזוק נוסף יש לנו השבוע, כידוע גדולי ישראל במשך הדורות כינו את חיבורו ההלכתי של הרמב"ם בשם הי"ד החזקה, זאת מכיון שחיבורו מחולק ל-14 ספרים כמנין י"ד.
והשבוע - ביום רביעי לפרשת "אם בחוקותי", יז' אייר, ל"ב בעומר - זכינו לסיים את ספר "היד החזקה" של רבינו הגדול "משה בן מיימון הספרדי" (כפי שכתב על עצמו בהקדמת ספרו), במחזור ה-41 ("אם" בגימטריה 41). ולמחרת - ביום חמישי ח"י אייר, ל"ג בעומר - זכינו והתחלנו את מחזור ה-42 בלימוד הרמב"ם, וזאת ע"פ תקנתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש ללמוד ג' פרקים רמב"ם בכל יום.
בהתאם לכך נכרוך ונקשור את ה"חזק" (פ' בחוקותי) ל"חזקה" (סיום הרמב"ם), וכך כותב הרמב"ם בסיום הי"ד החזקה:
"לֹא נִתְאַוּוּ הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדוּ בַּגּוֹיִים, וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים, וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ: אֵלָא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ, וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכּוֹת תְּשׁוּבָה.
וּבְאוֹתוֹ הַזְּמָן, לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה וְלֹא קִנְאָה וְתַחְרוּת שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה, וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֲסָק כָּל הָעוֹלָם, אֵלָא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבָד. וּלְפִיכָּךְ יִהְיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים, וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים הָעֲמוּקִים, וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כּוֹחַ הָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמָר "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים".
באחד המקומות הסביר הרבי, שמה שכתב הרמב"ם: "הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר" היינו שלא יהיה חשיבות ככל, כמו עפר.
אכן, אז - בגאולה - עם ישראל "יִהְיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים, וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים הָעֲמוּקִים, וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כּוֹחַ הָאָדָם" וברור שמעדנים הגשמיים נחשבים כעפר לכל משכיל ונבון.
אך הנה התורה בפרשתנו מתארת לכאורה את השכר על קיום המצוות כך:
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם"
וכך הולכת התורה ומתארת עוד יעודים גשמיים והצלחות חומריות, כמו לדוגמא: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם, וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב".
אך אם כדברי הרמב"ם, שתכלית הגאולה היא לא בשביל שישלטו על כל העולם, ולא כדי לאכול מעדנים, אז למה התורה שמה אותם בפרונט של "בחוקותי תלכו"?
מילא אם התורה היתה כותבת זאת. עבור אנשים פשוטים, ניחא, היה מקום לומר שהתורה רוצה לזרז את פשוטי העם לשמור תורה ומצוות.
אך, כפי שרש"י מציין, "בחוקותי תלכו" הולך על ה"עמלים בתורה", אלו המסתפקים "בלחם צר ומים לחץ" וכל הגיגם בתורה הקדושה, וכי להם צריך לספר על הצלחות חומריות והנאות גשמיות?
מבאר הרבי מליובאוויטש:
התורה היא מקור העולם, "אסתכל באורייתא וברא עלמא". כאשר התורה במצב אידיאלי, גם העולם במצב אידיאלי.
וכמו לדוגמא "שמחה". השמחה היא רגש הלב, הנובע מהבנת מצב מסויים. כאשר האדם מחתן את בנו הוא שמח, הוא מבין שהנה הולך ונבנה כאן בית יהודי וליבו מתרחב משמחה.
אך ככל השמחה היא עמוקה יותר, כך חודרת היא לעמקים נמוכים יותר עד שאפילו רגליו יוצאות בריקוד.
וכי מה קשר הרגלים לשמחה, השמחה משכנה בלב ובמוח, ומה להם לרגליים להתערב בענין נשגב זה?
אלא שהיא הנותנת: כאשר השמחה חודרת באדם, היא חודרת וחודרת עד המטה מטה, וזו שלימות השמחה.
כך גם תורתנו הקדושה, כאשר תחדור בעולם, "בחוקותי תלכו" "שתהיו עמלים בתורה" אז "בְאוֹתוֹ הַזְּמָן - בגאולה האמיתית והשלימה - לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה וְלֹא קִנְאָה וְתַחְרוּת שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה, וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר".
"חזק חזק ונתחזקה"
עכשיו הזמן לקבל החלטות טובות בלימוד הי"ד החזקה.
שבת שלום.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com