סיפור אגדה מספר שפעם הגיע בשביעי של פסח ילד לאבא שלו עם שאלה על ביזת הים שעסקו בה בני ישראל אחרי קריעת ים סוף ושאל: היתכן שבזה עסקו בני ישראל אחרי מעמד שכזה ?? האב שהיה נבוך ולא מוכן לשאלה ענה לבן: עכשיו זה לא ליל הסדר נגמרו השאלות! בליל הסדר עודדנו את הילדים לשאול שאלות, אוי לו לאבא שעונה תשובות ובעיקר מקשיב לשאלות רק בליל הסדר... ומיד מפסיק.
ליל הסדר הוא דוגמא להרמוניה משפחתית, ליל הסדר הוא דוגמא להקפדה על דקדוקי הלכה, על התרוממות הרוח, אבל ליל הסדר הוא גם דוגמא לכך שאין שאלה בלי תשובה! ושכולם יכולים לשאול... כל הבנים... והאבא צריך להקשיב לכולם ולהשיב לכולם, ואם הוא לא יודע להשיב שיגיד לבן אני לא יודע אני הולך לברר תשובה.
לפני מספר שנים פנה אלי צעיר חרדי לשעבר וביקש מפגש שבועי לעסוק בו בנושאיי אמונה שמטרידים אותו, ריגשה אותי עצם הפניה ופינתי זמן עבורו אך אמרתי לו שיש לי שלושה תנאים שהוא חייב להסכים עליהם בלעדיהם אינני מוכן להיפגש: 1. זה לא מפגש ויכוחים, אין צעקות ואין כניסה אחד לתוך דיבורו של השני, 2. מודיעים לפחות יממה קודם מה נושא השיחה "השאלה באמונה השבועית" 3. לא על הכל אני יודע להשיב ויש דברים שאצטרך לברר ולחזור עם תשובה לאחר זמן וזו לא הוכחה לכך שאין תשובה לשאלה זו.
הוא הסכים ומעל שנה נפגשנו מידי שבוע לשיחות שכאלו, הם היו שיחות נעימות וטובות, כשסיימנו את המפגשים והוא המשיך לדרכו, הוא אמר לי את המשפט הבא: תדע לך שהתנאים שעשית מצד אחד מאוד הרגיזו אותי כי באתי לצעוק ולהתווכח ולהראות שיש לי מלא שאלות באמונה שאין עליהם תשובות, אבל מצד שני זה נתן לי להבין שמדברים בהגיון וחותרים ברוגע לאמת, ומעל הכל מה שהכי הרשים אותי זה שאמרת לי שיתכן ויש דברים שאתה לא יודע ותצטרך לשאול... עד היום בקשתי אנשים ששידרו שיודעים הכל, והנה אתה מודה לי שאתה לא יודע הכל, אמרתי לו שזה האמת וכך נפרדנו כידידים.
הסיפור הזה מלווה אותי בעיסוק עם בני נוער רבים, לדעת להקשיב להם ולא לפחד מלשמוע שאלות, וגם לדעת להשיב להם, הבעירה הפנימית לרוב היא מחוסר האפשרות לשאול, ופחד ממשפטים כמו: "את זה לא שואלים" או תשובות סתומות חסרות תוכן אמיתי, עצם ההקשבה וחוסר הבהלה מכל שאלה ככל שתהיה פרובוקטיבית ומציקה ושנגיב לה בחיוך רוגע וכובד ראש זה יעשה את העבודה הנדרשת.
אז מה עושים בפועל עם נער שמגיע מבולבל ועם שאלות רבות, אז כמו שנאמר כבר עצם ההקשבה וחוסר הדחיה זו תחילתו של דיאלוג קירוב גם אם הוא יתרחש בעצלתיים, החתירה האיטית השנייה היא לגרום לנער להבין שעל אף כל השאלות שלו והבלבול ואולי גם החטאים שלדעתו הוא כבר חטא בהכל, זה ממש לא סוף פסוק, למצוא איתו ביחד מצווה אחת שהוא מקיים שקל לו ולשבח אותו על זה, ולעודד אותו בעדינות להמשיך ולאחוז במצווה זו על אף שהוא יחטא בדברים אחרים.
התפיסה הטבעית שהנוער שלנו מקיים אורח חיים יהודי הלכתי ראוי בלי להבין שזה מתנה משמים זה להתעלם מחסדי ה', הרוח הנושבת בגבול חלונות בתי המדרש היא רוח חזקה וממגנטת, נערים רבים נופלים במהירות שיא שעד שאנחנו נבין שמשהו השתנה אצלם הם כבר לא איתנו בכלל, אם בעבר היו מספרים לי על נפילות של בחורי ישיבות בתחום הסמים, התמכרויות, ועוד ועוד, הייתי מכחיש מכל וכל או אומר שהם לא בחורי ישיבות, היום זו מציאות בועטת וקשה!! יתכן ולא מטופלת מספיק אבל בהחלט קיימת מעבר לכל דמיון.
וכשנער כזה מתחיל ליפול והסביבה מתכחשת לזה אז ביום שזו תהיה מציאות הדבר הקל יהיה לזרוק אותו מהישיבה/ מהמשפחה/ מהסביבה/ מהקהילה/ אבל הדבר הקשה יהיה לנסות לעזור לו באמת, כל הנפילות מתחילות מהעדר שלהבת מחברת פנימית לעולם בו הוא חי, מהעדר תוכן מספק, ובעיקר מהעדר קשר ויחס וחמימות נדרשת, מי שמחפש משהו בחוץ סימן שזה חסר לו בבית, וכשבחור ישיבה יושב ולומד ולא מקבל מילה טובה, או יחס חם, גדול ככל שהוא יהיה הוא מועמד פוטנציאלי לחיפוש מילה טובה חום ואהבה מחוץ לכותלי בית המדרש, זה חשבון מתמטי פשוט שלא צריך יחידה בבגרות בשביל להבין אותו.
כאמור חיפוש חוזקה של מצווה אחת שאותו נער מקיים יש בזה כדי לחזק אותו ולרומם את רוחו עד שימצא את מסלול קיומו, סוד זה נתגלה בקריעת ים סוף כאשר בני ישראל עוברים את הים המלאכים הממונים על שליחות רצון ה' היו תמהים באיזו זכות הים נקרע לבני ישראל ומתכסה על מצרים כאשר הללו והללו עובדי עבודה זרה (חלקם), המלאכים העומדים משני צדדי ים סוף ומחזיקים את חומות הים רוצים לשחרר את החומה ולהטביע את ישראל, וטענתם שהרי אין להם זכות מול מיצרים, מספר המדרש "מי גרם להם להנצל?" צד ימין המשיך לעמוד כמו נד נוזל וקפוא בזכות התורה שהם עתידים לקבל וצד שמאלל המשיך לעמוד כמו נד קפוא בזכות התפילין שהם עתידין להניח, והדברים מבוארים בילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רלח:
"בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים [ט"ו, י"ט] והיו מלאכי השרת תמהין לומר בני אדם עובדי ע"ז מהלכים ביבשה, ומנין שאף הים נתמלא עליהן חמה שלמעלה הוא אומר והמים להם חומה [י"ד, כ"ב] חמה כתיב, ומי גרם להם להנצל מימינם ומשמאלם, מימינם בזכות התורה שהן עתידין לקבל שנאמר מימינו אש דת למו ומשמאלם זו תפלין"
אני מבין את הצד של קיום התורה אבל למה זכתה מצוות תפילין למקום בפני עצמו? נראה לי שניתן לומר שההיסטוריה הוכיחה שמצוות תפילין היא סמל יהודי, יהודים רבים מרגישים קירבה אליה וגם יהודים רחוקים פתאום באמצע הרחוב עומדים ומניחים תפילין, זו מצווה שנשמרת באמונה ובמסירות רבה, מצווה זו אנו צריכים לדאוג לפרגן מכל הלב לכל נער הגם שקשה לו בדברים אחרים ואפילו במצוות דאורייתא חמורות, וממשיך את ההנחת תפילין ולו לרגע קט עם אמירת שמע ישראל זה עולם ומלואו, ואני מבטיח לכם שמעולם אף אחד לא פירגן לו על הנחת תפילין ואם נפרגן לו כל אחד ברמתו על עצם ההנחה או צורת ההנחה בהקפדה והידור זה יעשה עבודה נפלאה.
עצם שמירה של מצווה אחת במסירות יש בה כוח גדול ממש ברמה שכדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש! לא פחות מזה! אין צורך לחתור ליותר מזה, נשבח אותו על קיום מצווה אחת שהוא עושה ונפאר אותו על כך, וגם דבר זה מבואר בעוצמתו בילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רמ
"ויאמינו בה' [י"ד, ל"א] בשכר אמנה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה אז ישיר משה ובני ישראל [ט"ו, א], ר' נחמיה אומר מנין אתה אומר שכל המקבל עליו מצוה אחת באמונה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש שכן מצינו באבותינו שבשכר אמנה שהאמינו וכו',"
חטא גדול יהיה לסיים טור זה בלא להתייחס ל "ראתה שפחה על הים" שזה חלק בלתי נפרד מהשירה, ולא לחינם התורה מיד אומרת ותקח מרים הנביאה... הם היו שם ושרו שם, והשמיעו את קולם, לא ניתן עוד להטמין את הראש באדמה בבניית מוסדות ומסגרות קונבנציונליים ולהתעלם מהצורך של הבנות, העולם שאנו חיים בו ששומרים בהקפדה כה גבוהה על צניעות בנותינו מחד וחוסר דאגה כנה עם פתרונות הוליסטיים לנערות שלא מתאימות במדויק למסגרת הקבועה.
בהגדה של פסח אנחנו מתחילים לספר על ארמי אובד אבי ומגיעים ללבן הארמי שביקש לאבד את הכל ואילו פרעה ביקש רק לאבד את הזכרים, ושואלים הרי באנו לספר בגנותו של פרעה והנה אנו משבחים אותו שלבן היה חמור ממנו שרצה לאבד את הכל ואילו פרעה רצה רק את הזכרים, אלא התשובה לזה שאם יש אבדון אז התוכנית של לבן טובה ליהדות הרבה יותר מאשר של פרעה, פרעה מבקש להשאיר רק את הבנות.... שיחברו לתרבות מצרים! לבן מבקש לאבד את כולם זה חמור אבל אין פה סכנה לבנות.
אמר לי אחד מגדולי וזקני ראשי הישיבות שבדור, לבנים דאגו מספיק בשנים האחרונות עכשיו צריך לדאוג לבנות כראוי!
גם מרים יוצאת בשיר ומשמיע את קולה והתורה מספרת לנו על זה, גם השפחה רואה על ים סוף וחז"ל מספרים את זה, יש ביטוי לרגשות ולתחושות של הנשים במעמד היסטורי זה לא פחות משל הבנים, חובתנו להמשיך לאפשר למרים לשיר ולשפחה לראות.
- הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין