"מעשה לסתור", זהו הביטוי התלמודי של חכמינו ז"ל (חכמי הגמרא - האמוראים) כאשר הם נתקלים במשנה שכותבת הלכה ומיד לאחריה מביאה המשנה מעשה (סיפור) שממנו עולה בדיוק להיפך.
גם על פרשתינו אפשר להקשות קושיא זו: "מעשה לסתור".
הרי הכותרת של הפרשה היא "חיי שרה", ומיד בפסוק השני מספרת התורה על מותה של שרה, בהמשך על קבורתה, בהמשך על נחמת יצחק - אחרי אמו - ברבקה אשתו.
הרבי מליובאוויטש מרחיב קושיא זו:
בסוף הפרשה מסופר כיצד אברהם מחזיר את קטורה (זו הגר, ע"פ רש"י) אל ביתו, ובהמשך את תולדות ישמעאל. וזה תמוה לחלוטין: הרי שרה אמנו היא זו שקבעה בנחרצות "גרש האמה הזאת ואת בנה", רק פרשה אחת הקדישו בתורה לשרה אמנו, ודווקא בתוכה הכניסו את הגר ותולדות ישמעאל? "הגם לכבוש המלכה עמי בבית", דווקא בפרשה של שרה ככה לעשות לה?
ובנוסף: החזרת הגר מעיד על העדרה של שרה, ושוב חוזרים לשאלת כותרת הפרשה: "מעשה לסתור"?
מבאר הרבי כדרכו בקודש:
חיי שרה הם לא החיים הפיזיים, אלא המשמעות והתוכן של חייה. ובמילים הכי פשוטות: החיים של שרה זה "יצחק" ממנו עתיד לצאת עם ישראל, כמו שאמא אומרת לתינוק שלה "אתה החיים שלי".
בעוד "אברהם" "אב המון גויים", מקוה "לו ישמעאל יחיה לפניך - ביראתך", כלומר אברהם טורח לפרסם את אמונת היחוד לכל באי עולם. שרה לעומתו טורחת לפרסם את "העם המיוחד" ולכן היא אומרת - בלי נקיפות מצפון - "גרש האמה הזאת ואת בנה" אל תערבב את הרע בטוב (המדרש תנחומא בפרשתנו מציין שאברהם ספד לשרה באמירת "אשת חיל" וכך הולך המדרש ומבאר כל פסוק על שרה, ובאשר לענייננו: "דרשה צמר ופשתים ואמרה גרש האמה הזו ואת בנה" כלומר: מכך שהתורה אסרה לערב צמר ופשתן "דרשה" (למדה והסיקה) שרה שצריך לגרש ולהפריד את הרע מהטוב).
הוי אומר: משימת ימי חייה של שרה אמנו זה הולדת יצחק גידולו ובידולו מישמעאל, וזה לקראת הבנין של עם ישראל ויחודיותו, הם הם ימי חייה של שרה.
כל עוד ושרה בחיים, עלולים לחשוב, עכשיו היא עומדת על המשמר, דואגת וטורחת לבשר את בשורת "העם המיוחד".
אבל מה יהא אחרי מותה? אברהם יחזור/ימשיך לפרסם את אמונת היחוד לכל באי תבל וכך ילך ויטשטש בשורת "העם המיוחד" של שרה?
לכן מדגישה לנו התורה, לאורך כל הפרשה (כפי שנבאר בהמשך) שאדרבה ואדרבה, מאז פטירת שרה החלה בשורתה של שרה לחדור לתוך מציאות העולם. וגם אברהם למרות שהוא ממשיך לפרסם את בשורתו, היא "אמונת הייחוד". יחד עם זאת הוא לא שוכח את מורשתה של שרה, ומכך למסקנה: שרה חיה ומורשתה קיימת, משימת חייה הונצחה בהצלחה.
"ותמת שרה" אברהם פותח את הצוואה שלה ומגלה שהיא רוצה להקבר ב"מערת המכפילה". כך דרש התנחומא "זממה שדה ותקחהו" "שדה" היינו "שדה המכפלה", שרה היא זו שבקשה להקבר דווקא שם.
נשאלת השאלה: למה? מה מיוחד שם?
כמובן, אדם הראשון קבור שם. אבל, האם לא יותר טוב להקבר ליד נח? אולי שם או עבר שאברהם למד אצליהם?
אפשר בעצם לשאול שאלה הפוכה:
קבר אדם הראשון, לכאורה הוא אתר מורשת בינלאומי. זה הקבר של האב המייסד של כל האנושות. מה פתאום הולך אדם פרטי לקבור את אשתו באתר זה? נתאר לעצמנו סיטואציה שיבוא "גר תושב" לארץ ישראל ויבקש לקבור את אשתו במערת המכפילה… כמובן כולנו נזדעק… מה אתה חושב לעצמך???
אלא, זה בדיוק הענין:
לגבי "בשורת היחוד" של "אברהם" כל באי תבל שוים… ומצד נקודת מבט זו "אדם הראשון" נברא עבור כל באי עולם שיאמינו בא-ל אחד. לא כן בשורתה של "אמנו שרה", "שרה" היא זו שבידלה וייחדה את העם היהודי (יצחק), היא זו שמבשרת לבאי עולם: בריאת העולם ובריאת "אדם הראשון" נעשתה עבור האומה היהודית שתצא ממנו "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ולכן כאשר היא מתה היא תובעת להקבר בדיוק ליד האדם הראשון כדי לבטא ולומר בדיוק את הנקודה הזאת: ההמשך הטבעי של אדם הראשון, ושלמענו נברא אדם הראשון - עם היחוד. במעשה סמלי זה, ששרה נקברת במערת המכפילה בסמיכות ל"אדם הראשון", ובעקבותיה ולאחריה נקברים שם כל אבות אומתינו, מקבלת בשורתה של שרה משנה תוקף. זהו "חיי שרה".
כך גם "רבקה" זו שבאה בהמשך הפרשה, היא היא ממשיכת דרכה של שרה אמנו, בעוד ש"יצחק אוהב את עשו", "רבקה אוהבת את יעקב", "רבקה" היא זו שדואגת לבצר את העם היהודי ולהבטיח את עתידו וברכתו. הנה כי כן, חייה ובשורתה של שרה ממשיכים להדהד בדור הבא.
גם בסוף הפרשה כאשר אברהם מחזיר את הגר, והוא יולד את כל "בני קטורה" הוא לא שוכח את "מורשת שרה", שרה חיה לנגד עיני אברהם, ולכן, הוא נותן להם - "לבני הפלגשים" - מתנות ושולח אותם למזרח הרחוק. אמנם מצד אחד הוא רוצה להרבות ולהפיץ את בשורתו "האמוננ בא-ל אחד, ולכן הוא מרבה את זרעו, אך יחד עם זאת הוא מדגיש להם שהם רק "בני הפילגשים". הגר היא לא אשה שוות ערך לשרה, היא בסך הכל שפחה/פילגש. ולכן הוא שולח אותם מארץ כנען/ישראל, כי את ארץ ישראל שהקב"ה הבטיח לזרעו, רק יצחק מקבל.
אפילו ישמעאל שהתקוטט עם יצחק על הבכורה והירושה עשה תשובה בפרשתנו, כאשר מת אברהם מציינת התורה "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" הרי שישמעאל הקדים את יצחק לפניו, ומכאן (רש"י) שעשה תשובה, אף הוא הסכים וקיבל את "מורשת שרה" - הוא הפנים עם מעמדו הנחוּת כפי דרישת שרה, ולא כפי שאברהם סבר בהתחלה. ואלו הם "חיי שרה".
לכן, לאחר שהתורה מציינת שישמעאל חזר בתשובה, מעתה יש מקום להזכיר גם את "תולדות ישמעאל". הסיבה שתולדות ישמעאל נכנסים דווקא כאן בפרשתנו, כי מיד בפרשה הבאה צריך לספר על "תולדות יצחק בן אברהם" סיפור חשוב זה עתיד להמשיך עד סוף התורה כולה. לכן תולדות ישמעאל הפחות חשובים מגיעים כאן בקצרה, כדי לסיים איתו מה שיותר מהר ולחזור לסיפור העיקרי "תולדות יצחק" - ואלו "חיי שרה" בשורתה ומורשתה.