פתיחה
בפרשת השבוע, הולך אליעזר עבד אברהם לחפש אשה ליצחק. לפני שאליעזר מגיע לחרן, הוא מציב מספר סימנים כדי לבדוק מי האישה הראויה ליצחק (וכפי שראינו בדף לראש השנה שנה א', נחלקו הפוסקים האם היה במעשיו איסור ניחוש).
לאחר שרבקה עמדה במבחן, מביא לה אליעזר מספר צמידים, וביניהם שני צמידים במשקל עשרה זהב. מדוע התורה טורחת לציין את משקלם של הצמידים? האור זרוע (כיסוי הדם שצט) הסביר בשם רבו, שמכיוון ששוויה של ברכה היא עשרה זהובים כפי שכותבת הגמרא במסכת חולין (פז ע''ב), לכן אליעזר רצה לשלם לרבקה שגרמה לו לברך את ה' אשר סייע לו בשליחותו, ובלשונו:
''פירש מורי הרב רבינו יהודה חסיד זצוק"ל שהברכה שווה עשרה זהובים. אמר העבד בליבו, זאת גרמה שאני עתיד לברך את השם כדכתיב ויאמר ברוך ה' א-להי אדוני אברהם. הילכך יש לי ליתן לה עשרה זהובים, שכך קבלתי מאדוני אברהם, שהברכה שווה עשרה זהובים".
בעקבות כך נעסוק השבוע בדינו של הגוזל מצווה מחברו. כפי שנראה, לא כל הפוסקים הסכימו עם ההנחה שעל מצווה יש לשלם עשרה זהובים. עוד נראה את מחלוקת הראשונים, האם ישנה אפשרות לשלם מצווה תמורת מצווה, ומה דינה של מצווה מדרבנן.
שכר מצווה
כמה שווה מצווה? הגמרא במסכת חולין (פז ע''ב) כותבת, שבמקרה בו אדם שחט חיה או עוף ותכנן לכסות את דמה, ובא חברו והקדים אותו - המכסה חייב לשוחט עשרה זהובים. הגמרא מסתפקת, האם כאשר חייב הגזלן עשרה זהובים, הוא חייב על הברכה שגזל, או על המצווה שגזל. נפקא מינה תהיה בברכת המזון, שהיא מצווה אחת, אך יש בה ארבע ברכות, ובלשון הגמרא:
''תניא אידך: ושפך וכסה - מי ששפך הוא יכסנו, מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים. איבעיא להו (הסתפקו בבית המדרש): שכר מצווה, או שכר ברכה? למאי נפקא מינה - לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה - אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה - הויין ארבע.''
למסקנה פושטת הגמרא את הספק וכותבת, שהתשלום הוא על הברכה, ולכן החוטף ברכת המזון מחברו חייב ארבעים זהובים. לכאורה מגמרא זו קשה על גמרא נוספת שדנה באותו עניין. הגמרא בבבא קמא (צא ע''ב) כותבת, שאם מישהו תכנן לקצוץ את אילנו הנוטה לרשות הרבים, ובא חברו וקדמו וקצץ, הוא חייב לבעל האילן עשרה זהובים, והרי שם אין ברכה על הקציצה!
התוספות (ד''ה וחייבו) כתבו, שבאמת אין לקבל את דברי הגמרא בחולין כפשוטם, שרק על גזילת הברכות מתחייבים בתשלום. כוונת הגמרא לומר, שבמקום בו יש התנגשות בין מספר המצוות למספר הברכות, הולכים אחרי מספר הברכות, אבל כאשר יש רק מצווה, לכולי עלמא יש לשלם עליה, וכך פסק השולחן ערוך[1] (חו''מ שפב, א).
מצוות מדרבנן
א. כפי שכותבת הגמרא בברכות (מה ע''א), בניגוד לשלושת הברכות הראשונות בברכת המזון שתוקפן מדאורייתא, הברכה הרביעית היא מדרבנן. לכאורה, מכך שהגמרא בחולין שראינו לעיל כותבת, שבמידה ואדם גוזל מחברו את ברכת המזון הוא חייב לו ארבעים זהובים, משמע שגם על הברכה הרביעית יש לשלם, למרות שהיא רק מדרבנן, וכך פסקו התוספות (שם)והריטב''א.
אמנם, התוספות התקשו במסקנתם. כפי שראינו בעבר (פרשת נח שנה ב'), לדעת התוספות כאשר מברכים ברכת המזון יש לברך אותה על כוס יין, ואם כן כאשר אדם גוזל מצווה מחברו הוא צריך לשלם חמישים זהובים, ארבע ברכות של ברכת המזון + ברכה על כוס יין! משום כך התוספות נדחקו וכתבו, שהסוגייה צועדת בשיטת הסוברים שברכת המזון לא צריכה כוס, ובלשונם:
''ואם תאמר או חמישים זהובים הוי ליה למימר (= היה לו לומר), דהא איכא (= שהרי יש) ברכת בורא פרי הגפן שלאחר ברכת המזון? ויש לומר דסבר כמאן דאמר בערבי פסחים (קג ע''ב ושם ד"ה לאו) דאין צריך לברך אכסא דברכתא.''
תירוץ נוסף הביא הנימוקי יוסף (ד''ה וברכת), ומדבריו לומדים עיקרון נוסף חשוב. הפוסקים נקטו, שלא על כל ברכה שגוזלים יש לשלם, אלא רק ברכה על מצווה שחובה לקיימה. לדוגמא, כאשר שוחטים בהמה יש חובה לכסות את הדם, לכן מי שיגזול את המצווה יחויב לשלם. הוא הדין ברכת המזון, כיוון שיש חובה לברך ברכת המזון לאחר האכילה על כן מי שגוזל את הברכה יחויב.
לעומת זאת טוען הנימוקי יוסף (ובניגוד ללא מעט פוסקים), שגם כאשר יש לברך את ברכת המזון על כוס יין, אין חובה בסוף הברכה לשתותו, והעיקר שהוא יהיה מונח על השולחן בזמן הברכה, לכן הגמרא לא כתבה שיש לשלם על גניבת הברכה של היין.
ב. חלק מהפוסקים כמו היש''ש והש''ך לא קיבלו את דברי הראשונים הנ''ל, וכתבו שרק על מצווה מדאורייתא יש לשלם. הם לא קיבלו את תירוצם של התוספות שהסוגייה הולכת כדעת הסוברים שאין לזמן על כוס יין, מכיוון שאף אחד מהאמוראים (וכן הראשונים) שעסקו בסוגיה זו לא הביאו ראייה מהגמרא לשיטתם.
אם כך לשיטתם, מדוע משלמים ארבעים זהובים, אם אחת מהברכות בברכת המזון היא מדרבנן? הש''ך תירץ, שהברכה על היין היא ברכה מדאורייתא. כפי שהקשה קצות החושן (שם) דבריו תמוהים, שהרי כפי שכתבו הראשונים למסקנה נפסק בגמרא בברכות (לה ע''א), שברכות הנהנין הן מדרבנן! ניתן לתרץ על פי שיטת רבינו חננאל, שבניגוד לרוב הראשונים נקט שברכות הנהנין על שבעת המינים הן מדאורייתא, וייתכן שהש''ך פסק כמותו.
אפשרות נוספת לתירוץ הקושיה, היא על פי דברי הפני יהושע (ברכות לה ע''א). בניגוד לשאר הפוסקים שהבינו שחיוב ברכות הנהנין מדרבנן, הבין הפני יהושע שכל החיוב לברכות הנהנין הוא מדאורייתא, מכיוון שהגמרא אומרת שהחיוב לברך ייסודו בסברא, ובדרך כלל כאשר הגמרא אומרת שלומדים דין מסברא - החובה היא מדאורייתא.
נזק או תשלום
כפי שראינו, במקרה בו אדם לוקח מצווה מחברו עליו לשלם. האם חיוב התשלום הוא קנס (דהיינו, תשלום לא מידתי, אדם יכול להזיק במאה שקלים ויחייבו אותו במאתיים) או ממון (תשלום שווה ערך לנזק)? לשאלה זו יכולות להיות מספר נפקא מינות:
השלכה ראשונה: אם מדובר בממון, אז תמיד על גזילת מצווה יש לשלם עשרה זהובים, אך אם מדובר בקנס, יש מקום לדיינים לבחון כל מקרה לגופו. השלכה שנייה תהיה במקרה בו אדם גזל מצווה בטעות. אם מדובר בקנס ובעונש, אז אין מקום לקנוס אדם שגזל בשגגה, אך אם מדובר בממון, אחרי הכל נעשה נזק, ותהיה חובה לשלם (ריב''ש תקו). נחלקו הראשונים על כך:
א. הרי''ף (לב ע''ב בדה''ר) והרא''ש (ח, טו) נקטו שחיוב על גזילת מצווה הוא ממוני, ותמיד יש לשלם עשרה זהובים והביאו שתי ראיות לדבריהם: קנס הוא חיוב לא מידתי, אי אפשר ללמוד ממקרה אחד לשני, וכל מקרה יש לדון לגופו. ומכך שהגמרא כן לומדת תשלום של מצווה אחת למצווה אחרת מוכח שלא מדובר בקנס אלא בממון.
סברא נוספת מביא הרא''ש, שאחרי הכל הגזלן התכוון לקיים מצווה ולא ייתכן לקנוס אותו על כך - שהרי קנס הוא עונש, ולא סביר להעניש על עשיית מצוות. לעומת זאת, אם מדובר בתשלום ממוני, מובן מדוע יש לשלם, שהרי בסופו של דבר פגע בחברו (וכפי שראינו לגבי אדם שגזל בשוגג מצווה מחברו).
ב. הרי''ף מביא דעה חולקת, הסוברת שאכן מדובר בקנס, ובכל מקרה יש לדיינים להעריך כמה יש לשלם. כך בפשטות גם עולה מדעת הרמב''ם (חובל ומזיק ז, יג - יד), שלמרות שהביא גם את דעת הרי''ף, נראה שלא פסק כדעתו.
כיצד יישב את ראיית הרי''ף, שאם מדובר בקנס לא אמורים ללמוד ממצווה אחת לשנייה וכפי שעושה הגמרא? הש''ך (שפב, ד) תירץ בשם חותנו, שאמנם לדעת שמואל אין לומדים מקנס לקנס (ובפשטות הלכה כמותו, מכיוון שהלכה כשמואל בממונות), אך דעת רב לא כך, ולשיטתו כן ניתן ללמוד מקנס לקנס וכן נפסק במקרה זה להלכה, ובלשון הרמב''ם:
''שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות, וקדם אחד ושחט שור זה שלא מדעת בעליו, חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיען מלעשות מצוה. ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא עשרה זהובים, וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהן ראויין לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים עשרה זהובים (ועיין הערה[2]).''
להלכה
למעשה השולחן ערוך (שפב, א) הביא את שתי הדעות, את דעת הרמב''ם שמדובר בקנס כדעה ראשונה (סתם), ואת דעת הרי''ף והרא''ש שמדובר בממון כדעה שניה (יש אומרים). בפשטות כפי שראינו בעבר (קרח שנה ב'), במקרה כזה דעת רוב הפוסקים שהלכה כדעה הראשונה (סתם ויש אומרים הלכה כסתם) ובכל מצווה ומצווה יש לדיינים להעריך את הסכום שיש לשלם.
למרות זאת, אדם שחוטף מצווה בזמן הזה לא ישלם לו כלל, בין אם מדובר בקנס ובין אם מדובר בממון. קנסות לא ישלמו, כי בזמנינו אין דיינים סמוכים (דיין שהסמיך דיין, שהסמיך דיין עד למשה רבינו), וגם ממון לא ישלמו, כי דנים דיני ממונות רק כשיש בהם הפסד ממשי (כמו הריסת חפץ), ולא בגזילת מצווה שנחשבת רק מניעת רווח ולא הפסד ממשי.
אף על פי כן, בכל זאת יש פתרון לאדם שגזלו ממנו מצווה - מותר לו להיכנס לבית הגזלן ולקחת כסף בשווי עשרה זהובים. בכמה כסף מדובר? עשרה זהובים שווים מאתיים חמישים דינרי כסף, וכל דינר כסף משקלו 4.8 גרם, כך שמאתים חמישים דינרי כסף כפול 4.8 גרם כסף שווים 1.2 קילו כסף. קילו כסף בזמנינו שווה בערך 1900 שקל, לכן 1.2 קילו כסף שווים בערך 2280 שקלים.
מצווה תמורת מצווה
כאמור אף שאין בזמן הזה חובה על הגזלן לשלם, מכל מקום מותר לנגזל להיכנס לביתו ולקחת כסף. נחלקו הראשונים, האם ישנה אפשרות אחרת לשלם על גזילת המצווה:
א. רבינו תם סבר, שאם אדם גנב לחברו מצווה - הוא יכול לשלם לו בתמורה מצווה אחרת. כמו כן הוסיף וכתב, שבמקרה בו הנגזל ענה 'אמן' על הברכה שחברו גזל לו - פטור הגוזל מלשלם, מכיוון שהגמרא במסכת ברכות כותבת 'שגדול העונה אמן יותר מהמברך', ובלשונם של התוספות (ד''ה וחייבו) והרא''ש (חולין ו, ח):
''מעשה באחד שקראו לקרות בתורה ובא אחר וקדם וקרא, ושאל לרבינו תם ואמר לו שייתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות. ומעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו. ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים. ופטרו רבינו תם, דכיוון שהיה בשעת מילה וענה אמן, גדול העונה אמן יותר מן המברך.''
ב. ר''י (שם) חלק על דבריו וסבר שאי אפשר לשלם מצווה במצווה, וכך כתב גם הטור (יו''ד כח). בטעם הדבר נימקו, שכל מצווה עומדת לעצמה, ומצווה שנעשתה אי אפשר יותר להשיבה (ועיין ביש''ש ב''ק ח, ס). כמו כן חלק מהראשונים חלקו על רבינו תם וסברו, שהמברך גדול מהעונה אמן, כך שלשיטתם גם אם הנגזל יענה 'אמן' על ברכת הגוזל - עדיין הגוזל יהיה חייב לשלם לו.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...
[1] למעשה התוספות התקשו בשאלה יותר בסיסית, כיצד ייתכן שעל הברכה שהיא מדרבנן בלבד במצוות כיסוי הדם יש לשלם עשרה זהובים, ואילו על המצווה מדאורייתא של כיסוי הדם אין לשלם. הם תירצו, שלמרות שהגמרא אומרת שהשכר על הברכה, בעצם כאשר יש מצווה וברכה ביחד, משלמים גם על המצווה וגם על הברכה (ועיין בחתם סופר (שם) שהתשלום בכלל לא על גזילת המצווה, מכיוון שאין תשלום למצוות).
[2] אפשרות אחרת לתרץ את הקושיה מביא הש''ך בשם רבינו ירוחם והרב המגיד, שלמעשה גם הרמב''ם מודה שמדובר בממון ולא בקנס, ובאמת במקרה בו ואדם גונב ברכה מחברו, תמיד עליו לשלם עשרה זהובים. הרמב''ם פסק את דבריו רק לעניין מצווה, שבה חכמים התירו לדיינים לקבוע את התשלום, לא בגלל שמדובר בקנס, אלא בגלל שכל מצווה שוויה שונה.
[3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך או להעביר למשפחה? מוזמן: tora2338@gmail.com