המורה ולדימיר וניפוץ עבודת תלמידיו / הרב שלמה רוזנשטיין

שיטת העבודה של ולדימיר עם תלמידיו הייתה תובענית וקשוחה כפי שנהוג ברוסיה ואולי אף בצורה מוגזמת יותר. הוא דרש מתלמידיו - מעבר לתשלומי שכר הלימוד, לרכוש אביזרים יקרים ומשובחים שבאמצעותם ילמדו על המעגלים האלקטרוניים המודפסים ועל מיזעור הננו-אלקטרוניקה לטובת הפיתוחים המובילים בעולם בתחום זה.

התלמידים הצטיידו ברכיבים היקרים והגיעו איתם מדי יום לכיתת המעבדה של ולדימיר, שם הם למדו, חקרו, וניסו ליישם באמצעות הרכיבים היקרים את אשר למדו.

בחינוך הרוסי הנוקשה של ולדימיר, לא היו ויתורים לחוסר הצלחה, וכאשר תלמיד לא הצליח לבנות את המעגל האלקטרוני כנדרש וכמצופה, היה לוקח ולדימיר את המעגל על כל רכיביו היקרים ומנפץ אותו אל הקרקע.

היו זה לעיתים עשרות שעות של עבודה ורכיבים שעלותם מאות דולרים, ולדימיר לא איפשר למחזר אותם או לפרק אותם ולבנותם שוב. מבחינתו, כישלון היא סיבה מספקת כדי לזרוק את המוצר כולו ולהשמידו - ולהתחיל מההתחלה.

היו שראו בזה סוג של טירוף, והיו שהסבירו שיצירת התסכול מאובדן עבודתם והאובדן הכספי הנוסף, הביאו את תלמידי ולדימיר למאמץ קיצוני בעבודתם, כדי שלא להגיע לסצנת ניפוץ עבודתם על ידי המורה – מול עיניהם המשתאות.

ולדימיר הפך לאישיות מבוקשת לראיונות לאחר פרישתו לגימלאות, רבים רצו לשמוע וללמוד ממנו, להביא לדור הבא את הידע העצום, את חוש ההוראה המיוחד, ובין היתר להבין גם את ה'שיטות המיוחדות' שלו בהוראת המקצוע.

"נכון, המוצרים לא אשמים, הם לא עשו עוול ולא מגיע להם להתנפץ, אבל מה רצית – היה עונה ולדימיר בתמימות לשאלת המראיינים על ניפוץ עבודת התלמידים – שאשבור לתלמיד את הידיים שלו שנכשלו בביצוע המשימה? הרי אני חייב את הידיים שלו כדי שיוכל לעשות את הדברים טוב יותר. כשאי אפשר לשבור את הידיים, שברתי את המוצר שיצר, העברתי להם מסר, אם הם יהיו טובים, המוצרים שלהם יהיו טובים ולא שבורים"

מדוע לקלל את האדמה?

סברות רבות נאמרו אודות חומרת חטא עץ הדעת, ומה הייתה חומרת החטא של כל אחד מהשותפים בו – מול העונש שקיבלו.

הנחש שפיתה את האשה, האשה שנתנה לאדם הראשון מפרי העץ, או האדם שעליו מוטלת האחריות העצמית ובחירת הטוב והרע, והוא – חטא.

אך הבה נעבור מהחטא עצמו וחומרתו לעונשים שניתנו לשותפים לחטא, הנחש קיבל את העונש הראשון ועליו אומר בורא עולם – "ארור אתה מכל הבהמה ומכל מכל הבמה ומכל חיית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך וגו'".

האשה נענשת מייד אחרי הנחש - ומהות עונשה של האשה זו התלות שתהיה לה בבעלה, "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", עונש זה הוא סוג של התליית האשה בגורלו של האדם – יותר מהיותו עונש אישי.

בעונשו של האדם הבא לאחר מכן, אנו רואים כי הוא אינו מקולל, הוא אינו 'ארור' כפי שהיה הנחש, אולם מישהו אחר מקבל במקומו את הקללה – "ארורה האדמה בעבורך", ובהמשך - המשמעות, "בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה, בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

מדוע האדמה ארורה???

מדוע העונש אינו ניתן ישירות לאדם - כי אם לאדמה אשר היא מקוללת וארורה בעטיו של חטא האדם, ובעקיפין גם האשה סובלת מכך שהרי גורלה נקשר בגורלו של האדם.

לא שוברים את הידים – שוברים את העבודה

האדם הוא נזר הבריאה, בו תולה הקב"ה את משימת חייו עלי אדמות, לעשות את רצון בוראו ולהשלים את משימתו לבנות את חייו על פי הצו האלוקי, קללת האדם אינה עולה איפא בקנה אחד עם השאיפה של בורא העולם לתיקון שהאדם צריך לתקן, שכן לא נוכל לשבור את ידיו של התלמיד אלא את המוצר שאותו יצר.

קללת האדמה - היא קללה עקיפה לאדם, כזו שנותנת לו להבין את משימתו עלי אדמות ומאפשרת לו ללא פגיעה להשתלם בדרך הנכונה, תוך אזהרה חמורה בשבירת הכלי ששמנו הוא מתפרנס וממנו הוא חי – האדמה.

קללת האדמה בעבור האדם היא דוגמא ראשונה לכך ששגשוג האדמה איננו תלוי רק בשמש וגשם ועיבוד משובח, אלא בנאמנות האדם למצוות ה'. משניתנה תורה לישראל החלה ההרמוניה לשוב אל הארץ, ארץ ישראל היתה לגן עדן בזעיר אנפין משום כך כל הבטחות התורה מתייחסות לארץ זבת חלב ודבש ולארץ שעיני ד' אלוקיך בה הנותנת את יבולה הטוב.

הדרך המחזירה את האדם לגן עדן כתובה ומסורה בתורה, ולפיכך ההקבלה בין האדמה לבין מעשי האדם מתגלה בייחוד בארץ ישראל ובגורלה המופרש בפרשת בחוקתי, אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו וגו' ונתנה ארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו.

ייעוד האדם אינו משתנה

הדין האלוקי גזר קללה על האדמה ועל הנחש, אך אין בו רמז לקללה שנאמרה על האדם, האדם לא קולל כל עיקר, דבר לא נשתנה בייעודו הנעלה וביכולתו למלא את ייעודו, רק התנאים החיצוניים השתנו - למענו ולטובתו, התחלפה הזירה שעליה ימלא את תפקידו, אך התפקיד עצמו, ייעודו האלוקי וכושרו למלאות תפקיד זה לא השתנו כמלוא נימה.

גם היום, נברא כל אדם בטהרה כאדם הראשון בשעתו, גם היום נולד כל ילד כמלאך למען יחיה ויהיה לאדם, הרי זו אחת מנקודות היסוד של תורת ישראל וחיי היהודי – להאמין כך ולדעת שכך הוא.

אולם מה נואשת תקות האדם כאשר הנוצרים הטועים כפרו בטהרתו בהמצאתם שכביכול ישנו 'חטא קדמון' שבגינו נשללה הבחירה מהאדם. על יסוד מעשה גן עדן בדו להם שקר החותר תחת עתידו המוסרי של האדם. אמת, החטא הזה הוריש לכל צאצאי אדם תפקיד חדש בתכלית, עליהם לחיות באדמה שניטלה ממנה ההרמוניה עם האדם – האדם יתחנך לקראת השלמות המוסרית שתסלול את הדרך לשובו אל גן עדן. אך אם סוברים על יסוד זה שהחטא 'טבוע' באדם, שאיבד את כשרו להיות טוב, שנאלץ מעתה לחטוא, הרי היהדות דוחה זאת מכל וכל.

האדם כפרט והאנושות ככלל, יכולים בכל עת לחזור אל ה' ולשוב לגן עדן עלי אדמות, לשם כך אין צורך באמצעי אחר פרט לנאמנות, לחובה שכל אדם מסוגל לה, על כך יעידו כל תולדות ישראל מהן למדנו כי ה' קרוב אל אדם טהור כדרך שהיה קרוב אל אדם הראשון קודם החטא. אברהם, משה, ישעיהו וירמיהו לא זכו בקרבת ה' אלא בזכות נאמנותם לחובתם.

כל אחד יכול

גם היום מתוודה כל יהודי לפני ה' "נשמה שנתת בי טהורה היא" ואין הדבר תלוי אלא בי לשמרה בקרבי בטהרה ולהחזירה לידך בטהרה וכך הורו חכמינו "אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, כמשה, וכשמואל" בכל דור ובכל תקופה יכול האדם לעלות לפסגת המוסר והרוח.

ועוד הערה, האדמה קוללה בעבור האדם, וככל שגברה השחתת האדם כן גברה קללת האדמה. לא הרי האדמה כמות שהיא היום כהרי האדמה כמות שהיתה וכמות שעתידה היא להיות, כל היקש מן הארץ בצורתה הנוכחית אל הארץ בשעת בריאתה אין לו אפוא על מה שיסמוך והוא מבוסס על הנחה מוטעית. וכן הדבר ביחס אל האדם, הנה האדם הוטרד משלוותו - בזיעת אפיך תאכל לחם תוך מאבק עם טבע עוין, אך לא הרי אדם זה כמות שהוא היום כהרי האדם בשלותו הקדומה או בתנאים בדומים לאותה שלוה, וכל היקש מזה אל זה אין לו אפוא על מה שיסמוך.

כשישראל היו יושבים על אדמתם ותורת ה' עיצבה את דמות העם, היתה הארץ דומה לגן עדן בזעיר אנפין, אז יצאו מתוכו אנשי אלוקים ,כאליהו וישעיהו וכל נביאי ישראל, הם ראו את ה' ושמעו את דברו והם היו אנשים כמונו בני תמותה שנולדו לבני תמותה. הנה זו תמצית כל תורת ה' ותמצית ההנהגה האלוקית לזכך ולעלות את החיים הגשמיים ולקרב אותם אל ה' ואל שכינתו.