חוזרים לשגרה, צמד המילים הללו מקבל משמעות כה רבה בימים אלו. פעם, בעבר, לפני יותר מחצי שנה, החזרה לשיגרה הייתה מונח צבאי/אזרחי כלשהו, שמביע הנחייה בסימן קריאה לחזור לשיגרה לאחר מצב חירום כלשהו, אזעקות בצפון הארץ או התרעה לפיגוע, ניטרול של מפגע, רגיעה לאחר סיטואציה מלחיצה.
בשבוע הקרוב יחזרו גם תלמידות ותלמידי החינוך היסודי לספסל הלימודים, לאחר שתלמידי הישיבות כבר פוקדים בהמוניהם את הקפסולות ואת ספסלי הישיבה, עמלים בתורה ומתעמקים בדברי ראשי הישיבה בשיעורים מאחורי מסכי ניילון והנחיות ומיגבלות – כפי שהוטלו כמובן רק עליהם, שהרי גם מקבלי ההחלטות ומתווי המתווים יודעים שבני הישיבות שייכים לציבור ה'מהדרין מן המהדרין', ומשכך, ברור שדינם חמור יותר מכל אירוע תרבותי, דמוקרטי, קולינרי.... לא נורא, קיבלנו באהבה.
חזרה לשיגרה בימים אלו, אינה הוראה רגילה בסימן קריאה – כפי שהיה 'פעם'. היום, זו תפילה, בקשה, כמיהה, רצון עז לחזור לשיגרה, תחינה כלפי שמיא ובקשה מעומק הלב, לעיתים משאלה שלא ברור מתי ואיך היא תתקיים, לחזור לשיגרה.
יציבות
הדברים מתחילים להתגבש, להתייצב. בני הישיבות חזרו, תלמידי התתי"ם ותלמידות בתי הספר חוזרים בימים אלו. בתי הכנסת נפתחים אט אט, קיימת תחושה שדברים מתחילים להיראות טוב יותר – גם אם נתוני התחלואה עדיין אינם מעודדים.
יציבות. יציבות? כן.
הבה נעצור לרגע את מירוץ החיים, הוא אמנם אינו קיים כפי שהיה 'פעם' אבל הוא בהחלט לא נעלם והוא קיים במובנים אחרים, 'מירוץ החיים' של תקופה זו מעסיק אותנו בדברים אחרים מאלו שהעסיקו אותנו בעבר, אך כל זמן שאיננו מקדישים זמן לחשוב על יציבות – סימן מובהק הוא שמירוץ החיים עדיין משטה בנו.
אבל כעת, זה נדרש יותר מכל דבר אחר. כהורים, כמחנכים, כבוגרים, אנו חייבים לייצר את היציבות, להילחם כדי לגרום לה להשתלב מחדש בחיינו. חישבו על הילדים, מה הם עברו בחצי השנה האחרונה, מה הם עדיין עוברים. בכל עת ובכל זמן - הילדים זקוקים להביט למעלה אלינו המבוגרים ולחוש כי אנו משדרים יציבות, זה מה שנותן ומעניק להם את היציבות שהם כה זקוקים לה כדי לבנות את עצמם.
ובתקופה זו, הרי שהיציבות הייתה מהם והלאה, כי אם לנו לא הייתה יציבות הרי שעבור הילדים זה היה מבול טראומתי של חוסר יציבות.
ומה אנו צריכים? יציבות. לייצר יציבות, לשדר יציבות, לעשות מעשים שיחזירו אותנו ליציבות. אין לנו שליטה על המתרחש בעולם, אך יש לנו שליטה על עצמינו, על הבית שלנו, על חיינו האישיים ועל משפחתינו. במקומות אלו אנו צריכים לעשות הכל על מנת שיהיה מבנה ברור ויציב להתנהלות חיינו.
סדר יום ברור, חזרה לקביעות שהייתה לנו, שיעור, חברותא, תפילות (גם אם הם עדיין בחצרות הבתים). סדר יום ברור בבית ובמהלך החיים, סדר יום ברור בדיבורים ובמעשים, בתוכן שיחתינו ודיבורינו. הסטת הבלבול וחוסר האונים מול המצב לצידי המחשבה והמעשה ובנייה מחדש של כל מה שסימל את חיי השיגרה – עד כמה שאפשר.
משמעת
משמעת עצמית היא בסיס לכל הנאמר לעיל. קל לנו מאד לברוח למחוזות האנרכיה שמייצרת התקופה שבה אנו חיים.
לא רק מגיפת הקורונה יצרה אנרכיה בחיינו, גם מערכות בחירות תכופות, ענייני מחלוקת או דברים שנדמים לנו כמחלוקת ותיגרה, ממלאים את הרחוב בחוץ ומשרים אוירה של אנרכיה ושל כאוס. אנחנו נשאבים למערבולות של מידע זורם ובלתי פוסק שכולו אומר אנרכיה, חוסר משמעת עצמית, חוסר משמעת ציבורית.
כיצד כל זה משפיע על חינוך ילדינו? כיצד זה משפיע על ההכנה שלנו לימים הנוראים... נורא...
פרשת כי תבוא פותחת במצוות ביכורים והתורה שולחת אותנו עם הביכורים אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. גדולי ישראל, רב, מורה דרך, מישהו שאתה דבוק בו ללא פשרות, מבלי להביט ימין או שמאל, מישהו שיכול לייצר עבורך משמעת עצמית ומשמעת ציבורית.
וכי עלתה על דעתך שתלך אצל כהן שלא היה בימיך? אלא כהן שהוא כשר, וכן הוא אומר 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה'. בבואנו אל מקדש ה' אין אנו פונים אל הכהן מצד אישיותו הפרטית, אנחנו פונים אליו מצד אופיו הסמלי כנציג המקדש ומשרתו, אופי זה ניתן לו על ידי ה' משעת לידתו, אנחנו פונים אליו כאל נציג מקדש ה' בקרבנו ומוסרים לו את ביכורי אדמתנו, שהרי זו תכלית הביכורים כפי שהיא משתמעת מההצהרה – הוידוי שאנו אומרים עם מסירת הביכורים 'וענית ואמרת'..
חוסר משמעת - מהותו אנרכיה.
כשאנו מחליטים מה נכון ומה לא נכון, כשיש לנו כל כך הרבה חוות דעת עצמיות על כל נושא ובכל ענין, בעניינים רוחניים ובעניינים גשמיים, בדיקה או לא בדיקה, חיסון עדר או מסכה, אדמו"ר אחד או כמה אדמורי"ם, אנו מחריבים את חינוכינו העצמי ועל אחת כמה וכמה את חינוך ילדינו.
מה אנחנו עושים? מה לנו כי נשיח את חוות דעתינו - ככל שהיא מלומדת, כאשר רבנים חשובים, פוסקי הלכה, מורי דרך, הכהנים אשר יהיו בימים ההם, הם אלו שאמורים להדריך ולנווט אותנו. אנו מייצרים במו ידינו אנרכיה חסרת אחריות, מטרידה, מאיימת על שלומינו הרוחני, מחריבה את חינוך ילדינו ואת היסודות האיתנים של דת ישראל. רק אין יראת אלוקים במקום הזה.....והרגוני. אם אין משמעת והאנרכיה שולטת, אנחנו בדרך לא נכונה ומסוכנת.
תכנית עבודה
השקיפה ממעון קדשך –'עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו', השקיפה, תן עין בוחנת על מעשינו ומחדלנו. בשלב זה של לימוד מצוות וידוי מעשר שני מסתיים עיקר מתן המצוות שבחומש דברים, ונותרו רק עוד שתי מצוות, מצות הקהל ומצות כתיבת התורה. שתי המצוות האלה נוגעות לכלל התורה - שמצוותיה הגיעו עתה לחיתומן והן באות לקיים את התורה בכללותה בלב העם ובתודעתו.
נזכור יחד עם זה שמצוות המעשר הן המצוות היחידות שהתורה ציוותה להתוודות על קיומן הנאמן, ואנו לומדים מכאן שחשיבות יתרה נועדת למחשבות ולעקרונות שמצוות אלה באות לטפח אותן והגשמת עקרונות אלו מקדמת את המטרות שהן תכלית כל התורה כולה.
שלושת המעשרות מורים לנו שעלינו לנצל את נכסינו החומריים למטרות שהותוו להן בידי ה' והרי אלו מטרות נעלות, בתורה נאיר את עיני רוחנו (מעשר ראשון), בטהרה מוסרית נטפח את גופנו (מעשר שני), ובהתמסרות הנובעת מתחושת החובה נקדם את שלום רענו (מעשר עני).
אלו הם המטרות המובאות לתודעתנו על ידי קיום מצות המעשרות, אולם ניתן לומר שהגשמת שלוש המטרות האלה היא כלל כל תפקידנו. עלינו לבנות חיים שהגשמת המטרות האלה היא תמצית כל שאיפתו החומרית, כך נהיה משוחררים מכל אנוכיות ונקיים מכל השחתה מוסרית וחיינו יהיו בריאים ומושלמים מבחינה אנושית, בקריאת" השקיפה" נהיה זכאים לבקש את ברכת ה' שתתן לנו את האמצעים החומריים לאותה שאיפה.
על פי הדברים האלה נוכל להבין את העובדה שמצות וידוי מעשר כתובה במקום הזה והרי היא חותמת את כל מצוות התורה.
זו תכנית עבודה מצוינת, כדי להתחיל את חיי היציבות, סילוק האנרכיה, חיזוק המשמעת העצמית והמשמעת הציבורית.
הכנה מצוינת לימים הנוראים.