'ימי הקורונה' העוברים עלינו בתקופה זו, מאתגרים את המחשבה ואת הדעת, ריבוי הדעות הנשמעות בתקופה זו בכל נושא, אינו מאפיין רק את ה'שיעמום' כביכול, לאור העובדה שהמסגרות השונות אינן מתפקדות כבימים רגילים.
ריבוי הדעות נובע בעיקר מהאתגר שיש בשינוי ה'סדרים', שינוי סדרי החיים התקינים – שהם בדרך כלל אבן יסוד בהליכות היהדות.
ה'יום יום' שלנו בנוי בצורה מאד מסודרת ומוגדרת בהיבטים רבים. התפילות, השבתות והמועדים, סדרי הלימוד גם למי שתורתו אומנותו וגם למי שקובע עיתים לתורה, אלו לא סדרים של מה בכך, אלו לא סדרים טכניים של כל יצור אנושי, אלו סדרים שחלקם הגדול בנוי על ציווי התורה, דאורייתא ודרבנן, מנהגים והליכות, חינוך מושרש מאז היותינו ילדים צעירים – שכך צריך להתנהל.
תקופה זו אפוא מבלבלת מחד, מאתגרת מאידך - שהרי הוראות הבריאות יש בהם צדדים משמעותיים של 'דאורייתא' ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
רויצחים? או מויסרים?
סגירת בתי החינוך, בתי הכנסיות ובתי המדרשות והמקוואות, התקבלה על רוב הציבור בכאב גדול אך בהבנה שזו הדרך שבה יש לנהוג בעת הזאת מפאת השמירה על הבריאות וכך גם הורו גדולי ישראל, גדולי ההוראה והפוסקים, שיש להקפיד ולמלא אחר ההוראות של גורמי הבריאות בעניינים אלו.
קשה מאד למצוא רבנים פוסקי הלכה אשר יצאו בפומבי או בהוראה רשמית או מעשית כי יש להמשיך ולנהוג כבימים ימימה ולהמשיך בסדרי החיים הרגילים בדברים שאותם אסרו גורמי הבריאות.
אולם אנו עדים לתופעה של כאלו שאינם שומרים על הוראות אלו, ומפרים בריש גלי או בהסתר ובתחכום את ההוראות.
וכך אנו מוצאים קבוצות – אמנם מעטות – שהגוערים בהם מכנים אותם 'רוצחים' בהיותם מפרים את ההוראות, ויתכן שיגרמו להדבקה בנגיף המגיפה, ומנגד אלו שהם מפרי ההוראות מכנים את המדווחים עליהם 'מוסרים', כדרך שמישהו מוסר למלכות את המקיים תורה תוך כדי עבירה, או סתם עובר עבירה...
יש משום לימוד זכות על חלקם של מפרי ההוראות, שעבורם אי כניסה לבית הכנסת כמוה כגזירה שלא להניח תפילין, וברור כי לו הייתה יוצאת הוראה מסוג זה, גם אם היא הייתה מטעמי בריאות – כולנו הינו מנסים בהיחבא או בתחכום רב לעשות כל טצדקי שבעולם כדי לקיים מצוה זו שבנשמתינו טבועה כחוק שלא ניתן להפרה.
על כך יש להוסיף זעם לא מבוטל שמצטבר בקרב החרדים לדבר ד' מזה שנות דור על כך שבארץ ישראל ישנם כאלו מגורמי השלטון שרח"ל מבקשים להפריע את שגרת קיום התורה והמצוות. ומה עוד שנראה בימים אלו שהאכיפה בנושאי דת בענייני הוראות הבריאות נעשית באיפה ואיפה מול אכיפה של התכנסויות אחרות – והיה ראוי ונכון למצוא את התנאים הנכונים והדרך הראויה להוראות של גורמי הבריאות כיצד ניתן להשיב לשיגרה ולו מסוימת את התנהלות התפילות ולימוד התורה.
אך מסתבר כי יש מאלו המפרים את ההוראות שהמוטיבציה נעוצה בהיותם אנארכיסטים מטבעם, חסרי משמעת שהורגלו וחונכו מאז היותם ילדים צעירים כי כשאומרים שחור הכוונה היא ללבן, מותר הוא אסור ואסור הוא מותר וכו' וכו'.
ויש את אלו שעושים זאת מתוך "פרומקייט", מאפיינים רבים יש ל'פרומערס' אולם הצד השווה שבהם לכאורה, שהם מדקדקים במצוות יותר ממה שהם מחויבים, מעבר לדרישות הרגילות, מהדרין במצוות ובמעשים טובים כדבר שבשיגרה. רק שבמקרה זה השאלה היא האם אין לחפש את ההידור דווקא בדאורייתא של 'ונשמרתם' ולהיות 'פרומער' במצווה זו?
הבה נראה להלן, כיצד מעשיהם של מדב ואביהוא בפרשתינו, מעניק לנו זוית ראיה טובה להקפדה יתירה או התנדבות לקיום מצוות – שלא קיבלנו הוראה מגדולי ישראל ומוסרי התורה לקיימם.
ריגושים קדושים
המחנכים, מתמודדים בשיגרה עם תופעה - אשר בעיקר שכיחות בגילאי ההתבגרות הצעירה, דהיינו בתחילת שנות 'הישיבה קטנה', תופעת הריגושים הקדושים, שיש להתייחס אליה בכובד ראש, לאור העובדה כי לעיתים נמתח בנושא זה קו מסוכן שנפילה ממנו יכולה להיות כואבת עד כדי הפסד לחלוטין של הדרך, וכבר היו דברים לעולם.
כוח ההתרגשות, פועל לעיתים על האדם באופן שלילי, מתוך מחשבות שיסודן הוא חיובי.
כך, מתוך רצון לנדב למען עבודת ה' עוד ועוד, הוא מקבל על עצמו קבלות שונות, גדרים וסייגים שונים שאין להם כל מקור או סמך כלשהו, הוא קופץ לדרגות שאינן שייכות לו ואינן בתחום השגתו, ועולה לגבהים עצומים – שהנפילה מהם קשה וכואבת.
"התפילה שלו הייתה בהשתפכות הנפש ובערגה עצומה, 20 דקות של תפילת שמונה עשרה !
הוא לא היה מפספס "משמר" בליל שישי, כל הלילה ישב ולמד !
הדקדוק שלו בהלכה היה מדהים, לפנים דלפני לפנים משורת הדין !
מתוך שמירה על חשש קל ורחוק של לשון הרע, הוא לא דיבר בשנה האחרונה בכלל דברים בטלים!" [מתוך הספד על בחור "צדיק" שפתאום ירד מדרך התורה]
גיוס הרגש וכל כוחות הנפש לעבודת ה' – הוא חלק מחיובינו לעבודתו בכל האפשר והמצוי, וכדי לנצל כוחות אלו לטוב במקום להכניעם או לממשם ברע. אך, יש לשמור על גבולות, לא להיגרר ח"ו על ידי הרגש למחוזות בלתי רצויים – גם כאשר הכוונה היא טובה בראשיתה.
הכלל: אמנם יש לגייס את כל כוחות הרגש לעבודת ה', אך השליט והמדריך לכל הוא השכל, כי בלעדיו, יפרוץ הרגש ויסית את האדם למעשים שאינם רצון ה'.
כאמור - כוח ההתרגשות, פועל לעיתים על האדם באופן שלילי, מתוך מחשבות שיסודן הוא חיובי !!!
כך גם, מוסת האדם על ידי הרגש, והוא איננו שם לב להבדיל בין עיקר לטפל, הוא משוכנע שיש בידו כוח לפסוק ולקבוע, לוותר על סעיף בשולחן ערוך או יותר מכך, עבור המטרה שנראית לו כרגע קדושה במיוחד.
הוא ישרוף, יגזול, יכה, יקלל, כדי למחות על עניין הדורש לדעתו מחאה חריפה, או יעבור על עשרות לאווים ואיסורי דיבור, כדי למחות ולהשמיץ אדמו"ר או רב מסוים שלדעתו אינו צועד בדרך הנכונה.
נדב ואביהוא – כוונות טובות... אבל לא לפי ההלכה
זו הייתה גם טעותם של נדב ואביהוא, אשר באו להקריב קרבן אישי מיוחד לנדבה עבור חנוכת המזבח – מתוך רצון לעבוד את ה', ולהתקרב אליו עוד ועוד. אך במותם – מסביר רש"ר הירש – ציותה לנו התורה את הגבול והסייג שצריך האדם להציב בהתנדבותו לעבודת ה'.
"אין ספק שכוונתם הייתה רצויה, שהרי הם קרויים "קרובי" גם לאחר שחטאו, וכוונה רצויה זו באה לידי ביטוי, בה בשעה שהאומה זכתה לגילוי קרבת ה', הרי הם חשו צורך בקרבן מיוחד משלהם".
הכוונה אם כן, הייתה רצויה וכולה קודש לה', לעבודתו, ולדביקות בו !!!
הדברים היו כל כך פשוטים וברורים אצלם, עד שלא חשו צורך לשאול פי מורה הוראה או את גדולי הדור – טרם יעשו את מעשיהם.
"הם היו בני אהרון, אך לא נמלכו באביהם תחילה, או דווקא משום שהיו בני אהרון היו סבורים שהם פטורים מכל נטילת עצה. הם היו נדב ואביהוא, רק יחידים בתוך עמם, ואעפ"כ לא נמלכו בגדולי האומה, או מתוך שייחסו ערך מופרז לאישיותם היו סבורים שדי להם בשיקול דעתם"
התורה, אינה מאפשרת ליחידים להמציא עבודות חדשות במשכן ה' או לחדש חידושים פרטיים בדרכי עבודתו. יש סדר עבודה מאורגן ומפורט, שנקבע בציווי השכינה, וכל שינוי ממנו, גם זה הנראה שינוי לטובה, הוא שינוי לרעה.
רצונך לעבוד את ה' ? עשה זאת במסגרת הניתנת לך ממנו !
"הננו מבינים אפוא את מות בני אהרון. מותם בשעת חנוכה ראשונה של המקדש, הוא אזהרה לכל הכוהנים שלעתיד, הוא מוציא כל שרירות מתחום המקדש, שכל עצמו אינו אלא מקדש לתורה. פעילות כוהני ישראל, תתבטא לא רק בהמצאת חידושים בתחום העבודה, אלא במתן תוקף למצוות ה'. במסגרת עבודת הקורבנות, אין מקום לשרירות סובייקטיבית, אפילו קורבנות הנדבה חייבים להיעשות במסגרת הצורות שנקבעו להם, כי מקריבי הקורבן מבקשים קירבת ה', אך זו לא תושג אלא על ידי שמיעה בקול ה' וקבלת עול מצוותיו"
הורים, מחנכים, בקלות רבה יוכלו לזהות את הצעירים הנמרצים, שכוחם במותניהם ודמיונם בראשם, וכבר עתה נראה כי עתידים הם למצוא את הדרך לממש את תכניותיהם החיוביות, באופן מוגזם ורגשני ללא שכל.
יש לחנכם מגיל צעיר, לחזור ולשנן באוזניהם, כי השכל חייב לגבור על כל רגש, וכי יש הלכה בישראל, והיא הקובעת את דרכי האדם ופעולותיו. עלינו לחזור ולשנן באוזניים הצעירות, כי בראש ובראשונה יש "שולחן ערוך", המדריך את היהודי כיצד ינהג, וכל סטייה מהלכה קטנה בשו"ע דורשת פסק מיוחד ומפורש. עלינו לשמור על הצעירים, לבל ייסחפו אחרי הרגש.
לא לקיצוניות,
לא להגזמות,
לא לקפיצות גדולות,
לא לצעידה עיוורת ללא שכל והגיון !
"לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי מצוות ה'. אין סמלי המקדש פונים אל הדמיון, אלא אל השכל הצלול והבהיר. כי רק השכל המשיג בבהירות, והמסיק מסקנות נכונות והמכניס כל פרט למסגרת הכלל המתאים לו, רק הוא, עשוי להדריך את צעדינו להגשים במעשינו את מצוות ה'. בני אהרון מתו, מתוך שהלכו שבי אחר התרגשות לבם, ומכאן הלקח לכל כהני העתיד ולכל מורי הוראה בישראל, יראו עצמם רק כמשרתי המקדש וכמלמדי תורה ומקימיה, אל ילמדו את מה שליבם אומר להם, אלא יורו את משפטי ה' ותורתו. יהיו שליחים ומדריכים לקיום מצוות, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה. מורה הוראה בישראל חייב להיות תלמיד חכם כל ימיו"
אין בדברים אלו כדי לגרוע ח"ו מעבודתם בפרישות של מי שהגיע לדרגה הנכונה ושל מי שנטל על עצמו להתקדש ולהיטהר. ברור גם, כי ללא רגש כמעט ולא יוכל היהודי להשלים את עבודתו הרוחנית הראויה. אולם, יש להעניק תשומת לב יתירה למינון הנכון והראוי. והדרך הנכונה, כפי שהובהר לעיל, היא על ידי מורה דרך המכוון ומנווט את מסילות הדרך העולה בית אלוקים – בהתאם לדרגתו הרוחנית של תלמידו, על פי השולחן ערוך על כל חלקיו.