בחודש טבת אנו עדים לשינוי באווירת הימים ובמהותם, כאשר ימי החנוכה חולפים להם ובמקומם אנו נכנסים לשלש תעניות זו אחר זו.
בחודש טבת שלש תעניות יש על שלוש פורעניות שבאו על ישראל בימים שמיני, תשיעי ועשירי בטבת. התעניות של ח' וט' נקראים תעניות צדיקים ואין מתענים בהם אלא יחידים בלבד, ואילו התענית של י' בטבת – תענית לכל הציבור. בשמונה בו תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי המלך והיה אותו יום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. בתשעה בו מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה שהעלו את ישראל מבבל ובמותם חשכו עיניהם של אותו הדור.
בעשרה בו, תענית ציבור, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ושֹם עליה מצור ג' שנים עד שהובקעה העיר בתשעה לחודש תמוז מן השנה השלישית לתחילת המצור.
והנה השאלה מתבקשת האם יש משמעות לסמיכות האירועים? מה עלינו ללמוד מקביעוּת הימים בלוח השנה שלנו? האם ניתן לדלות טעם מדוע סידרה ההשגחה רצף מעין זה במעגל השנה?
ננסה לסכם בקצרה רעיונות אותם כבר השמענו בשנים עברו, במטרה למצוא את החוט המקשר בין האירועים ומהותם.
הגבורה החשמונאים בחנוכה
הנה סיפורי הניצחונות של החשמונאים מעוררים השתאות ופליאה, מה הייתה הזכות שעמדה להם כשיצאו לקרב בודדים כנגד המעצמה הגדולה בעולם באותה התקופה. בעבר הסברנו שסוד כוחם של החשמונאים לא היה טמון בכוחם הצבאי, שהרי חז"ל מכנים אותם בברכת על הניסים "חלשים" ("מסרת גיבורים ביד חלשים"). אלא סוד כוחם של החשמונאים טמון היה בניצול כוחותיהם עד כלות. סוד ההצלה של כל אותו הדור- שהבינו כי רק על ידי מסירות נפש יוכלו לקבל בחזרה את עבודת בית המקדש, ומשום כך לא הסתמכו על שום היתר, לא על ההיתר של "טומאה הותרה בציבור" או של "אנוס רחמנא פטריה", כי כל עניינם ומאווים היה לבטא שאין כאן רפיון ועצלות אלא מסירות נפש גמורה ואמיתית. גם העניין שעושים תזכורת לנס של פך השמן ולא לעשרת הניסים שהיו בכל יום בבית המקדש, משום שאותו הנס מזכיר ומבטא את מסירות הנפש שהחזירה להם את הכחות האבודים שלהם. בחנוכה למדנו מה כוחה העצום של מסירות נפש בעם ישראל. ממעשה החשמונאים אפשר ללמוד מה מסוגל כל יחיד בישראל לפעול ע"י שמתעורר לשבור את טבעו ואת מידותיו. ע"י ניצול הרגעים והכוחות שניתנים לאדם, הרי שמסוגל לשנות את המציאות ולהאיר גם את האפלה החשוכה ביותר כמעשה החשמונאים.
שלוש שנים של מצור – פתח לתשובה
לעומת זאת בתענית עשרה בטבת אנו מעלים בזיכרוננו את החורבן הנורא, וכידוע לא הצער והאבל הם העיקר בתענית כי דיה צרה בשעתה, אלא עיקרה של התענית ותכליתה לעורר את הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהי זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. מתוך כך ראוי להתבונן במאמרי חז"ל העוסקים בחורבן ומתוך זיכרון דברים אלה נשוב להיטיב:
הנה המדרש בילקוט שמעוני [איכה תתרט] מבאר: כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים, דמו ללכדה בזמן מועט, והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה השלישית – אולי יחזרו בתשובה. והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גברתי, כשהיו אנשי החיל החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה – היה מקבלן בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל אבנים גם ברגלו והיה מחזירן לחיל, וגרם העוון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת. באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. ע"כ.
נמצא שכל מהות המצור הייתה לעורר את ליבם של ישראל הדרים בתוך העיר – אולי יחזרו בתשובה. אף על פי שסיפורי המדרש מזעזעים הם על מה שהתרחש בירושלים בזמן המצור (ראה שם במדרש), מכל מקום הרי פרק זמן זה היה מאת ההשגחה לאפשר לעם ישראל לפתוח פתח להצלה ע"י התשובה. אע"פ שהיו גיבורים גדולים, וחזקים מופלאים עד כדי שהצליחו בגבורתם להדוף מקלעים ואבנים גדולות בכוחם האדיר, אע"פ כן, באותו הדור לא נדרשה גבורה פיזית להציל את המערכה, אלא נדרשו לגבורה רוחנית, לשוב אל השי"ת בכל נפשם ובכל מאדם.
מדוע אלו נצחו ולעומתם אלו הוגלו?
כאשר בוחנים את ב' הארועים בחודש טבת, מחד גיסא "זאת חנוכה" שהיא היום השמיני ושיאו של הנס, ומאידך, כניסתה של העיר ירושלים במצור – מתגלים שני הפכים כמעט: בדור של החשמונאים, היו חלשים ומעטים[1] והצליחו להביא את עם ישראל לאחד מניצחונותיו הכבירים והנועזים שהיו - אולי אף בהיסטוריה האנושית. מאידך, בזמן המצור בבית ראשון, היו גיבורים וחזקים ואף בעלי יתרון גובה, תחת חומה ובריח, ובכל זאת נפלו בידם של הכשדים.
ונראה לומר שההבדל התהומי המתגלה בין שני האירועים טמון כאמור בתהליך התשובה של הדור.
אמנם מה היסוד וההתחלה לתהליך תשובה כללי ופרטי?
'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה'
הנה הגמרא (ברכות ס"ג ע"א) דורשת על הפסוק במשלי (פכ"ד פ"י): 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה' - "אמר רבי יאשיה, כל המרפה עצמו מדברי תורה - אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחכה". וביאר רש"י שם: "התרפית - מדברי תורה, ביום צרה צר כחכה: והוסיף המהרש"א וז"ל:"כל המרפה עצמו מד"ת כו'. גם שלומד ומקיימה, אם הוא ברפוי ובדרך עראי קאמר דאין בו כח לעמוד ביום כו' כמ"ש פרק אין עומדין (לב:) באלו צריכין חיזוק תורה ומעשים טובים כו' ע"ש", עכ"ל. ובאמת הדברים מובנים כפשוטם, שלא די לעסוק בדברי תורה, אלא עסק התורה הרצוי והנצרך הוא דווקא בעמל וביגיעה. אם אדם עוסק בתורה אמנם ברפיון, אין בו כח לעמוד ביום צרה.
ניצול הכחות שנותן הקב"ה לכל אחד ברוחניות
וראיתי בספר "אור גדליהו" שמסביר שהקב"ה נותן לכל אחד ואחד כחות מיוחדים שנוכל לעבוד בהם את הקב"ה. וכלל מסור בידינו מחז"ל כי "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נא:). ככל שהאדם מתעלה ומתקדש, עיקרון הבחירה מחייב שגם יצר הרע יגדל ויתנגד לעוצמות הרוחניות שהקב"ה זיכהו בעמלו. כשהאדם עוסק בתורה הוא זוכה להתחבר להקב"ה, והיכלי החוכמה אליהן הוא נכנס, מעשירות אותו ונותנות לו כח ותעצומות נפש. במידה והאדם לא רותם את אותם תעצומות נפש לעשיית הטוב והיישר, ואין הלימוד מביאו לידי שיפור מעשיו, הרי שאינו מנצל את המתנה שקיבל מהקב"ה. כשהאדם ח"ו אינו משתמש בכל האמצעים שהקב"ה מעמיד לרשותו כדי לעבוד אותו בכל כחו, אזי בהכרח הולך הוא ומתנוון ונחלש. מצד אחד התעלה וזכה לקנין רוחני, אמנם מאידך "זכה" גם להתגברות כח מתנגד שהוא היצה"ר, ואם אכן לא ניצל את העלייה, קשה תהיה החזרה, שהרי כעת הוא נאלץ להתמודד עם יצר קשה וגדול יותר.
וזה הפשט בפסוק: התרפית ביום צרה - צר כחכה', שאם לא ניצלת את הכחות שהקב"ה נתן לך, בהכרח יבוא למצב של "ביום צרה" ואז - "צר כחך", כלומר שהכחות שלך הולכים ומתמעטים, ואז כדי להחזיר את אותן כחות צריך הרבה עמל ומאמץ להחזירם למצב של "רחבות" כבתחילה.
הנה מה שזכו החשמונאים לעשות תשובה לרבים ולהרים את קרן התורה ואת קרנם של ישראל, במסירות הנפש שלהם לנצל עד כלות כל פתח אפשרי לעשות רצון השי"ת בעולמו.
שבע עשרה שנות חייו של יעקב אבינו
פרשת ויחי (בראשית מז, כח). '(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה'. אף על פי שלכאורה פרשה זו מדברת על מות יעקב אבינו, בכל אופן היא נקראת פרשת ויחי, 'ויחי יעקב בארץ מצרים'.
מובא במפרשים, ששבע עשרה השנים האלה היו השנים בהם יעקב אבינו חי. לאחר תקופת אבל שנמשכה זמן רב, זכה יעקב אבינו לשנים ללא צער וללא מפריעים. שנים של שלווה ואור גדול לאחר המפגש עם בנו יוסף, ולכן נכתב בפרשה "חייו" של יעקב אבינו.
ברכותיו של יעקב אבינו
יעקב אבינו, לפני שהולך לבית עולמו, אומר לבניו, באו ואגיד לכם את מה שיקרה בסוף (שם, מט, א'): 'וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים'. חז"ל אומרים (פסחים נו.), שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ, אלא שנסתלקה שכינה ממנו, והחל לברך את בניו, כל אחד בברכה הראויה "איש כברכתו ברך אותם" (שם, מט, כח') וכתב הספורנו: לכל אחד מהם נתן ברכה צריכה לו ביחוד[2]. עכ"ל.
יש לשאול, אודות ברכת יעקב לראובן (שם, ג-ד): רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה'. בפסוקים אלו אנו למדים על משפטיו האחרונים של יעקב אבינו. לכאורה, כל אב היה מייחל ברגע שכזה לומר לבניו דברים טובים, דברי שבח וברכה, לפי שזהו הזיכרון האחרון שיהיה להם ממנו, והוי כעין צוואה ע"י שמרעיף עליהם דברי תנחומים וציפייה להצלחתם בעתיד. אמנם יעקב אבינו פותח בבנו ראובן, ובמקום לשבחו ולברכו, משמע כי מעביר על בנו בכורו ביקורת נוקבת וקשה עד למאוד.
ויש לתמוה בזה, שהרי התורה מעידה (שם, כח): 'כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם'. אע"ג שבמשמעותן הפשוטה של דברי יעקב לראובן, היו אלו דברי מוסר וביקורת, מ"מ התורה מסכמת ומכתירה משפטים קשים אלו בתור "ברכה". וצריך ביאור מה ברכה יש בדברים אלו?
קדושתו וטהרתו של ראובן
מסביר רש"י, "כחי וראשית אוני", ראובן היה הטיפה הראשונה, שלא ראה יעקב אבינו קרי כל ימיו, וראיתי במפרשים שמסבירים שההבדל בין "כחי" ל"ראשית אוני" הוא, ש"כחי" – זה בפנימיות, וה"און" – זה בחיצוניות, כלומר מה שמוציא מן הכח אל הפועל. וזהו שאומר יעקב אבינו לראובן, אתה, כביכול, היית המוציא לפועל את התאווה הראשונה שהיתה לי, כך שהיית ה"ראשית" גם בפנימיות וגם בהוצאתה לפועל בחיצוניות. בדברים אלה טמון המסר העמוק אותו ביקש יעקב אבינו להעביר לראובן: מתוך קדושתו העילאית וטהרתו הנשגבת, היה אמור ראובן להיות "יתר שאת ויתר עז", כמו שמבואר רש"י לעיל. כיון שהיה בכור, היה ראוי לכתר כהונה, שכן "שאת" הוא מלשון נשיאות כפיים, ו"עז" הוא מלשון עזות ומלכות. ומי גרם להפסיד את כל אלה? "הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כמים הללו הממהרים במרוצתם" (רש"י שם). לכן, בגלל מידת הכעס, הופסדו הכתרים החשובים ביותר בעם ישראל שהיו ראויים לראובן ונמסרו לאחיו. ומהו הפחז? 'כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה' – שהוא בלבל את יצועו של אביו אחרי שרחל אמנו נפטרה, ואמר שלא תהיה אמו פחותה מאחת השפחות, והעביר את מטת אביו מאוהל רחל לאוהל לאה.
היוצא, שבכלל המעשה הזה, ראובן כביכול אבד גם את הכהונה וגם את המלכות! ראובן היה אמור להיות כהן ומלך שהרי הוא הבכור כאמור ואעפ"כ איבד את המעלות הללו. ויש להבין ביסוד הדברים, מהו השורש שמחמתו הפסיד ראובן את המעלות הנ"ל?
כעס ופזיזות – ההפך של כהונה ומלכות
מוכח בדברי המפרשים, כי הפגם והחיסרון אצל ראובן לא היו בעצם המעשה. יתכן שעצם המעשה היה טוב וצודק, ואמת הדבר, שהיה ראוי למחות על כבוד אמו, שלא יהיה כבודה פגוע ותהיה פחותה מאחת השפחות. אבל הבעיה הטמונה כאן היא ה"פחז" ה"בהלה", הצורה והאופן בו נגרר ראובן לפעול את פעולתו, וכמו שאומר רש"י: "מהרת להראות כעסך". המהירות, החיפזון והעובדה שלא הקדים מחשבה למעשה, אלא איך שהכעס עלה בלבו, הוא מייד רץ ופעל, בזה הוא איבד את המעלות שהיו מיועדות לו.
חז"ל מבארים ומאריכים בהרבה מקומות בגנותה של מדת הכעס, וכמה רעה היא גורמת לאדם ולעולם. בחוק לישראל בחלק המוסר על פרשת השבוע מצוטטים המדרשים על גנותה של מדת הכעס. בין הדברים: "כל הכועס, כל מיני גהינם שולטים בו" (נדרים כב:). וכתוב, שכל השובר כלים בחמתו, כאילו עובד ע"ז (שבת קה:). מדוע נחשב המשבר כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז? התשובה טמונה בהסבר מדוע האדם מאבד את עשתונותיו? הנה מובא בזוהר (בראשית כ"ז ע"ב): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", וכן "כל הכועס, נשמתו מסתלקת ממנו" (זוהר ח"ב קפב), ובמסכת נדרים (כב:): "כל הכועס, אין השכינה חשובה כנגדו". והיינו טעמא, משום שיש לאדם הכועס התחושה שהוא השולט בכל מה שקורה בעולם, כאילו הכל נמצא בשליטתו, וכל מה שהוא עושה תלוי אך ורק בו. ממילא בכל שינוי הגורם למעט חוסר נוחות, מתעוררת ההרגשה שהוא מאבד שליטה. תחושה זו כי מעמדו וכוחו הדמיוני מתערער, מביאה לאיבוד העשתונות, כאילו חייו ניטלו ממנו. בהתנהגות שכזו, מתגלה מידה של כפירה וחוסר ביטחון בהקב"ה. איבוד עשתונות מחמת כעס מלמדת על האדם שאין בו את האמונה התמידית בהקב"ה שהוא כל יכול, וכי בהשגחתו מתחדשת הבריאה בכל רגע. הכעסן מסרב להפנים, שכל המקרים הם מאת ה' יתברך, וכל המאורעות הם ע"י שלוחיו של מקום, וזה שכועס ומייחס את המקרה ותוצאותיו לבשר ודם, למעשה כופר בעיקר השגחת הקב"ה בעולמו. המדרגה המגונה הזו, של שבירת כלים בחמתו של אותו כעסן, חושפת את האמת, כי כשיש גורם כלשהו ששולט בדרכיו ובמעשיו, הרי הוא מאבד את תפיסתו ואת חייו.
יסוד הכעס הוא איבוד העשתונות והשליטה העצמית. אומרים המפרשים, שיסוד הבעיה של ראובן איננה עצם המעשה שהוא עשה, אלא הצורה בה הוא נהג. יתכן, שאם היה נוהג אחרת, כגון שהיה ניגש ליעקב אבינו ומציע בפניו את חששו לכבוד אמו שלא ייפגע, היה מן הסתם יעקב אבינו מסכים אתו. אבל מאחר והכעס שלט עליו ובזה התגלה שאין לו שליטה עצמית, אין לו אפשרות לקבל תפקיד של כהן וכ"ש תפקיד של מלכות. הכהונה היא הכלי המקשר בין הקב"ה לעם ישראל, ו"כלי" כזה צריך להיות מתון ומחושב, והוא ההפך הגמור של הפזיז והפוחז. (ועיין עוד בפירוש רבנו יונה על משלי כ"ט כ"ב).
תכונותיהם של שמעון ולוי
ברכתו של יעקב אבינו לשמעון וללוי: 'שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם'. "אחים" הוא מלשון "חום". הם, כביכול, גנבו את אומנות הרציחה, מברכת יצחק לעשו. ואז אומר יעקב אבינו: 'בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. יעקב אבינו מזכיר את כעסם כמה פעמים: "באפם", "ארור אפם", "עברתם – חמתהון (אונקלוס)", ומקלל יעקב את הכעס שלהם, כמו שאומר תרגום אונקלוס: "ליט רוגזהון ארי תקיף". אמנם רש"י מדגיש שגם בקללתו לא קילל אלא את "אפם", אבל למדים אנו מכאן על כל פנים את אותה הנקודה, שמי שנגוע במידת הכעס לא יכול לקבל מנהיגות על אחרים ובודאי לא על עם ישראל. וכפי שרואים זאת בשעה שאמר יעקב לשמעון וללוי "עכרתם אותי", כי אי אפשר לשדר מנהיגות ושליטה על ידי השתלחות שנובעת מתוך כעס. גם כאן, יתכן ובאמת היה עצם המעשה שלהם ראוי, והיו צריכים להביע זעזוע כלפי העולם ולהראות את כוחם ומה הנקמה הראויה למי שנוהג בדרך זו בבת ישראל, וכמו שהם עצמם זעקו: 'הכזונה יעשה את אחותנו!?'
אמנם, הביקורת הקשה עבור שמעון ולוי, שהרי אביהם, גדול הדור, ואחד מרגלי המרכבה. מתוך שלא בחרו להתייעץ עם אביהם הצדיק מוכח שפעולתם הייתה מתוך פזיזות של כעס[3].
והנה, כל אחד צריך להתעורר מלימוד זה, כיצד מחד גיסא, יכול כל אדם להגיע למדרגות עצומות וגבוהות! ומצד שני אפשר לאבד הכל במחי יד בגינו של כעס שגורם לאבד שליטה עצמית. נמצינו למדים עד כמה חשובה היא עבודת המידות וכל התעלמות מעבודה חמורה זו יוצרת משקעים באישיות שמתפרצים ומתגלים במוקדם או במאוחר.
השתמשות לוי בתכותנו – לדרך הטובה
גם משה רבנו, כשמבאר את תכונתו של לוי לפני שנפרד מעם ישראל אומר (דברים ל"ג ט'): 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ'. ואומר רש"י שם, שכוונתו לחטא העגל, שמשה רבנו הכריז ואמר: "מי לה' אליי" ובזה הורה שכל מי שהשתתף בחטא העגל חייב מיתה, והלכו שבט לוי והרגו ללא אומר ודברים את חברו למרות שיכול היה להיות אחיו החורג מהאם, או שהוא סבו וכדו', משום שכך יצאה ההוראה, ושם השתמשו בתוכנת הרצח והחמס שבהם והטו אותם לדרך החיובית והטובה של קיום ההוראה של משה רבנו.
בברכתו של יעקב אבינו ללוי הוא אומר: ' אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל', ומבאר רש"י וז"ל: "אחלקם ביעקב - אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים והרי הם חלוקים. ד"א אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות נתן לו תפוצתו דרך כבוד". שמעון, עשה מהם עניים וסופרים ומלמדי תינוקות, ושבטו של לוי אין לו פרנסה והוא צריך לחזר על הגרנות לבקש תרומות ומעשרות המגיעות לו, ובכך נתן לו תפוצתו דרך כבוד.
אומרים המפרשים, שכל אחד מהשבטים יכול להמשיך את הדרך בה אמר יעקב אבינו, והמטרה שלו באספת בניו ובאומרו להם את תכונותם היתה, כמו שבסוף הדברים כתוב: 'ויברך אותם'. מה תכליתה של "ברכה"? כשאנחנו אומרים "ברוך אתה ה'" מה אנחנו מתכוונים להגיד? מה זה "ברוך"? מה מהותה של "ברכה"? ברכה זה מלשון ריבוי, כלומר לקחת את הנקודה המאירה שיש במציאות, ולהפשיט אותה על הכלל כולו. כשאנחנו אומרים "ברוך אתה ה'" אנחנו מתכוונים שהקב"ה הוא הריבוי ומקור כל הברכות שיש בעולם, הכל בא ממנו.
שכשמברכים איש את רעהו, לוקחים את הנקודה הקיימת, ומרבים אותה. המבקש ברכה מייחל שאותה הנקודה הקיימת תתפשט על כל הדבר המתבקש, ושהטוב יתפשט בהכל.
כשקרא יעקב אבינו לבניו: 'ויברך אותם', נתן להם לכל אחד ואחד להבין את שורש נשמתו, נתן לכל אחד מהם להכיר את כוחותיו, להכיר את מהותו, ממה הוא קיים, ממה הוא נוצר, מהי מהותו, מהו שורשו – ועל ידי אותה ההכרה הוא ידע להפשיט את כל הכחות שלו על כל עצמותו, ואז הוא ידע כיצד להתנהג ולמצות את כל כחותיו ולנתב אותם למקום הנכון. אין לך ברכה יותר גדולה מעצם ההכרה של אדם במידותיו, במגרעותיו ובמעלותיו. ובזה שאמר לראובן שהוא כבכור היה ראוי לקבל את הכהונה ואת המלכות, אבל בגלל היותו פחז כמים זה נשלל ממנו – בכך העביר לו את הברכה הגדולה ביותר, שיוכל לדעת ולהכיר את הכלים שבידיו וכיצד להשתמש בהם.
עצם העובדה שאדם מגיע להכרה במגרעות שלו, זו הברכה הגדולה. על ידי מודעות עצמית ידע האדם כיצד להתנהג וכיצד להמשיך הלאה. ההכרה בכוחות השליליים באדם תעזור לנתב את אותן העוצמות לאפיקים הנכונים והרצויים, ויגיע למה שהוא ראוי, ואז יוכל למצות את עצמו.
הנה, ראובן, מצד אחד כתוב – שהוא אחד מהראשונים שעשה תשובה. קראנו בפרשת וישב: 'וישב ראובן אל הבור' חזר לבוראו בשקו ובתעניתו, הוא ישב ועשה תשובה על עצם המעשה שהוא עשה. ולמרות הכל קרא לו יעקב 'פחז כמים אל תותר'. אם אכן עשה תשובה, ואכן נמחקו לו כל עוונותיו, היה ראובן לכאורה ראוי לחזור ולקבל את הכהונה והמלכות?
מבואר בספרים, כשיהודי עושה תשובה על עברה מסוימת שעבר, אמנם נמחקת העברה, אך כדי לשנות את מהותו של האדם נדרשת עבודה כבירה וקשה. תשובה נקודתית אינה עוקרת תכונה שורשית ופנימית עליה מושתת נפשו של האדם. על ידי תשובה נמחקים העוונות, אבל אין זה מועיל להגיע למדרגות גבוהות, כגון כתרים ככתרי כהונה ומלכות!
לסיכום: מצאנו קשר בין המאורעות אותם אנו מציינים בחודש טבת יחד עם פרשת השבוע שלנו.
יסוד הוא לכל בר ישראל שהקב"ה חנן כל יחיד ויחיד מהכלל ישראל בכוחות ובמעלות הנדרשות לו לתיקון נשמתו ולתיקון הכלל ישראל. מגבורת החשמונאים למדנו שיש לאדם לנצל עד כלות כל פתח אשר ניתן לו לעשות תשובה ולעשות רצון השם, ומשעשה כן הרי שזוכה לסייעתא דשמיא עילאית. לעומת זאת, בכניסת ירושלים במצור ניתן ליהודים שבאותו דור פתח לחזור בתשובה, ולמעשה אותו מצור נורא היה בחינת "התרופה" שקדמה למכה. משלא נוצל פתח זה שניתן ברחמים לעם ישראל, הרי שנגזרה גלות נוראית וחורבן לעשרות שנים.
בד בבד, בפרשת השבוע אנו קוראים על ברכותיו של יעקב אבינו, שמעורר את בניו להבין מה הסגולה המיוחדת הטמונה בהם וכיצד עליהן לנצל את הכוחות שחנן אותם השם לתיקון האמיתי והשלם. בכל אחד יש ניצוץ מיוחד ואישי ועל האדם מוטלת המשימה כיצד לנתב את אותן העוצמות לאפיקים הנכונים והרצויים, להגדיל את כבודו יתברך בעולם – להגדיל תורה ולהאדירה!
[1] ראה רש"י בפרשת וזאת הברכה [דברים לג' יא'] שם פירש ברכת משה לשבט לוי בפסוק "מחץ מתנים קמיו" וז"ל: ראה שעתידין חשמנאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, שנים עשר בני חשמנאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה. עכ"ל.
[2] ראה בספר "שפתי חיים" מועדים חלק א' עמ' תלט' לגה"צ ר' חיים פרידלנדר, שם ביאר משמעותן העמוקה של מילות הספורנו הזה.
[3] ושמא יקשה לך היאך זכה לוי לכהונה, והרי הוא היה באותה הפזיזות יחד עם שמעון אחיו? לא יקשה לך, שכן הכעס שלהם גבר רק בהיותם יחד דוקא, אבל בהפרדם לא היה שולט כעס על אחד מהם בנפרד. וזאת הבין יוסף גם בחכמתו, והפריד ביניהם כדי שלא יגיעו לכלל כעס וחוסר שליטה במצרים.