ימי בין המצרים.
איך אתה מרגיש בימים האלה?
התעלות, התרוממות ודבקות? או מועקה וכבדות ו"נו, מתי זה כבר ייגמר"?
איך אתה עם הימים האלה? ואיך אתה עם "הימים הנוראים" המתקרבים לעברנו?
אז בואו נודה, הימים האלה – בין המצרים, תמוז (נוטריקון: זמני תשובה ממשמשים ובאים) ואב (אלול בא) – הימים האלה הם לא בדיוק הבחירה הטבעית שלנו...
אנחנו גם לא ממש מבינים את ההיגיון המוזר הזה, שתוקע את החופש על שלל בילוייו בין בין המצרים לבין הימים הנוראים. למה לעשות לנו תהפוכות בנפש? למה לגרום לנו מעברים כאלה קיצוניים בין צער ואבלות ובין בילויים וטיולים, ואז שוב פעם רצינות וימי דין וחשבון נפש?
למה באמת?
ולמה כל כך קשים לנו המעברים האלה?
ולמה בעצם אנחנו חווים אותם כתהפוכות?
כי יש לנו נקודה אחת, שעדין לא הבנו אותה. נקודה כזאת שאם נקלוט אותה גם לא נצטרך להירתע יותר מהימים האלה.
בני ישראל במדבר חטאו פעם ועוד פעם, חטאים לפי דרגתם העצומה אבל בכל זאת חטאים, והשאלה היא איך בכל זאת הם נשארו עם ישראל הנבחר וזכו להיכנס לארץ ולהקים בית מקדש? איך הם עשו תשובה גם אחרי חטאים חמורים כמו העגל ומעשה זמרי?
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל... חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי..." (במדבר, כו א-ה).
ורבי נתן, כמו תמיד, לוקח את זה לחיים העכשוויים שלנו ומסביר בעומק על מה מדובר פה:
"וְזֶה שֶׁנִּצְטַוּוּ תֵּכֶף אַחַר כָּךְ לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְעוֹרֵר כֹּחַ כָּל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא נְפָשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְטַהֵר אוֹתָם מִטֻּמְאַת קְלִפַּת בִּלְעָם... כִּי בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ בּוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה מָה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ... וְעַל כֵּן הֻצְרְכוּ לִמְנוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל יוֹצְאֵי צְבָא, כָּל הַיּוֹצֵא לִלְחֹם מִלְחֲמוֹת ה' בְּזֶה הָעוֹלָם.
וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם 'הַחֲנוֹכִי' – ...יוּד בַּסּוֹף, הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הַזְכָּרַת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים נִתְעוֹרְרָה הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה הִוא בְּחִינַת הַחֵלֶק אֱלֹקִי מִמַּעַל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד... וְעַל כֵּן בְּכָל עֵת שֶׁיָּצְאוּ מֵחֹל לְקֹדֶשׁ מְנָאוּם... וְכֵן כְּשֶׁנָּפְלוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה בִּלְעָם וּמִדְיָן מְנָאוּם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁנִּצְּלוּ. כִּי הַמִּנְיָן הוּא לְעוֹרֵר הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִטְהָרִין מִכָּל הַטֻּמְאוֹת" (ליקוטי הלכות, נשיאת כפים ה יד).
אתה במלחמה, אומר רבי נתן, אתה בצבא קבע, ואתה עובר מחזית לחזית.
מהבית לעבודה... במצב הרוח ובקופת החולים... מול ראש הכולל, וקלינאית התקשורת של הילד וסוכן הביטוח... עם האשה והילדים והגיס הזה וההורים... ובכל זירה כזאת אתה נופל וקם, מנצח ומנוצח, שוב ושוב ושוב, וכל השאלה האם אתה אוחז בנשק הנכון או שאתה נשאר חשוף ובלתי מצויד?
יש תנאי להיטהר – אומר רבי נתן – יש תנאי לצאת מהחול אל הקודש ולנצח במלחמה התמידית הזאת. תנאי כזה, שאפילו בני ישראל הקדושים במדבר לא הסתדרו בלעדיו.
אתה רוצה לחזור בתשובה? רוצה להשתנות? רוצה לצאת עם משהו אמיתי מכל הימים האלו?
אז אתה צריך לספור את עצמך! לעורר את הנקודה הטובה שבך!
לא משנה מי אתה ואיך קוראים לך, תזכור שהאות יו"ד גם היא נמצאת שם, תזכור שאתה הוא חלק מהשם יתברך כפשוטו. תרצה או לא תרצה, תבין או לא תבין את זה. תכיר בזה או לא. זאת עובדה – יש בך נקודה טובה!! אתה חלק אלוק ממעל!
"כִּי בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ בּוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה מָה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ".
נכון שאתה מרגיש סתם עוד יצור מעוך, חסר ערך ובלי שום ייעוד ומטרה, אבל זה שקר! וזה שקר שממנו השתלשלו כל הגלויות וכל ההתרחקויות לדורותם. והשקר הזה הוא שמפריע לנו להתאהב בימים האלה.
מדוע אנחנו מעדיפים כבר "להיות אחרי" בין המצרים והימים הנוראים?
כי בימים האלה אנחנו מרגישים אשמים. רעים כאלה ולא טובים.
מרגישים שמישהו עומד מולנו ועושה לנו 'נו-נו-נו' עם האצבע ופרצוף כועס ואומר לנו "בגללך עוד לא נבנה בית המקדש!... בעצם בגללך הוא בכלל נחרב, רשע!... ואיך אתה חולם לזכות בדין עם המעשים האיומים שלך?! אם ככה אתה מתנהג, לא מגיע לך כלום!"...
ומה האמת?
האמת היא, שאנחנו טובים. נקודה.
אנחנו טובים בחודש אלול ואנחנו טובים ביום כיפור ובהושענא רבא ובחודש תמוז ואפילו בתשעה באב. אנחנו טובים תמיד.
ואנחנו כאלו טובים, כי בעצם זה בכלל לא אנחנו. 'אנחנו' יצירי כפיו של השם יתברך וחלק ממנו ממש, שהוא הטוב הגמור.
והעבירות שלי? והקלקולים? והנזקים?
זה לא אני. זה סותר את המהות שלי. זה לכלוך שנדבק בטעות ועלי לנקותו.
כל יהודי מישראל הוא טוב גמור. הוא כמו יהלום שערכו נמדד בערך מוחלט. אמנם אם חטאת – עליך לעשות תשובה, לנקות את הלכלוך שנדבק על היהלום, אבל רק מתוך שאתה סופר את עצמך, כאשר אתה מחובר לנקודה הפנימית הטובה שלך ומזהה שכל השאר אלו רק קליפות שנצמדו בטעות, ומתפקידך – להסירן ולחשוף את הטוב היקר והשווה שבפנים.
"שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִטְהָרִין מִכָּל הַטֻּמְאוֹת".