אילו היה אפשר לעשות צילום רנטגן לרגשות שלנו, מין סריקת MRI קצרה, שתתן לנו אבחון מדויק "מה אני מרגיש עכשיו ומה אני רוצה באמת" – מה היה מתברר?
היה מתברר שבעצם אנחנו באמת רוצים טוב. שאנחנו לא כאלה רעים ופשלנים ולא יוצלחים כמו שזה נראה לפעמים במציאות. שיש לנו חלומות גדולים ורצונות קדושים מאוד! אבל משהו מתפקשש לנו בדרך...
כל כך חולמים לגדל ילדים באווירה פסטורלית, לצלילי ניגון הבעל שם טוב וציוץ ציפורים, לספק את כל צרכיהם הרוחניים והנפשיים על הצד הטוב, ובפועל? אנחנו מתוסכלים יום אחרי יום מהביצועים שלנו מולם, שקועים עד צוואר במטלות טכניות של היום יום, נוגשים בהם לעשות מה שצריך ורחוקים כרחוק מזרח ממערב מהחלום...
כל כך רוצים להתבודד באמת ולהיות בני זוג למופת ולעבוד את השם כמו שצריך... ובפועל? מתרסקים שוב ושוב לסלע המציאות ולא מאמינים שעדיין אנחנו תקועים על אותה נקודה בדיוק כמו אתמול ושלשום ושנה שעברה...
כל כך נכספים לכל הטוב, לכל חמישים שערי הקדושה – לאמת, לאהבה, לבינה, לדעת, לטוהר, ללימוד תורה, לשלום, לתשובה... ובפועל? אנחנו עדיין לא שם...
למה זה ככה? מה חוסם אותנו מלגדול ועוצר אותנו מלהתקדם?
במשכן, שכולו רמזים לעבודת האדם, היו חמישים לולאות וקרסים שחיברו את היריעות, ובדיוק מתחתם נצבה הפרוכת, שכל תפקידה היה להבדיל בין שני חלקי המשכן ולחצוץ בין הקדש לבין קדש הקדשים.
מדוע דווקא חמישים קרסים ולולאות? ומה הקשר של הפרוכת אליהם?
"והפרכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים היתה נתונה תחת הקרסים המחברים חמשים לולאות, כי עקר תיקון הקדושה הוא על ידי הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, שהוא בחינת צמצום, לצמצם התלהבות הלב... וכשזוכין להמשיך על עצמו קדשת הפרכת הנ"ל המבדלת... על ידי זה עקר התיקון, ואז זוכין לצאת מחמשים שערי טומאה לחמשים שערי קדושה... נמצא, שעל ידי הפרוכת המבדלת שהוא בחינת צמצום הנ"ל שלא יכנוס לפנים מן הגבול שלו – על ידי זה עיקר התיקון, ואז מכניעין חמישים שערי טומאה ומעלין הטוב שהיה כבוש שם" (ליקו"ה, תרומות ומעשרות, ג).
כדי להתקדש, אומר לנו רבי נתן, כדי להגיע לכל אותם חמישים שערי שפע טוב, כדי להתקדם ולגדול – צריך לעשות מחיצה! צריך לשים גבולות ברורים!
נכון, זה בהחלט מרשים ומפתה להיות ב'אורות' ו'אנרגיות חיוביות' ו'דלֵקה' ו'דתי בלב', אבל זאת רק ההתחלה!
בשביל התקדמות אמיתית עלינו ל'צמצם' את האור הגדול הזה לידי מעשים ברורים ומוגדרים, להציב גבולות בפועל!
וזה לא קל!
כאשר ילד מבקש סוכריה מאביו והוא נענה בשלילה, התגובה שלו היא בכי וצעקות. ילדים וגם מבוגרים – אינם ששים לקבל גבולות. 'תן לעשות מה שבא לי'... כל אחד סובל ברמה מסוימת מחוסר גבולות. יש אנשים שזה בא לידי ביטוי אצלם באוכל, יש אנשים – בהוצאות כספיות מופרזות, יש אנשים שמתקשים לעצור את הרחמים שלהם, יש אנשים שלא מצליחים לשים גבול למחשבות שלהם, יש שמפחדים בלי סוף, ויש אנשים שגם וגם וגם...
ולמה קשה לנו להיות בגבולות נכונים?
כי בלי לשים לב, גדלנו על ברכיה של הפסיכולוגיה המודרנית, שנותנת לגיטימציה מלאה לדחפים ה"בלתי-נשלטים" של האדם, שכורעת ברך, כמעט בלי אבחנה בין טוב לרע, בפני האדם הפרטי על צרכיו ותשוקותיו, שיחד עם תנועות כמו השכלה, דמוקרטיה וסוציאליזם העניקה במה מוחלטת למאוויי האדם הפרטי.
היא סייעה אמנם לאדם להשתחרר ממצבי ניצול ומאפליות, אולם מכאן ואילך זזו הערכים הצידה, ובפְרונְט הוצב ה"אני" של האדם... עד למצב שבו השפה הדְבוּרָה והמובנת בדור שלנו היא הנאָה. קוד הצופן הכללי הוא: עונג. המדד לקבלת החלטות אינו כפוף יותר לתכתיבים חיצוניים לאדם, גבוהים ממנו, אלא נמצא בתוכו.
הקריטריונים הפכו להיות פשוטים ביותר: איך זה מרגיש לךָ??? טוב לךָ? נעים לךָ? כיף לךָ? – לֵך על זה...
מכאן ואילך נתפס גבול כגונב תענוג, ואם תענוג נמצא בראש "סולם הערכים" אז למה שנוותר עליו?!
השקר הגדול, שמכרה לנו התפיסה הפוסט-מודרנית, הוא: מוגבל=נכה. "אם אני מוגבל – אני מפסיד, אני עצוב, אני חסר".
אבל האמת האחת והיחידה היא, שיש גבול! ולא רק שהוא ישנו והוא האמת, אלא הוא גם הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך.
מהו גבול?
גבול זה היכולת לומר לעצמך "לא" וליהנות מזה.
גבולות נועדו להחזיר לאדם את מקומו ולתת לו עונג והנאה אמיתיים. הגבולות מעניקים לאדם בטחון. חיים ללא גבולות גורמים לערעור הנפש. העובדה שיש סמכות להישען עליה ולהתבטל אליה – יוצרת אצל האדם תחושה של בטחון ושייכות. רק אדם שמכניס גבולות למערכת שלו ומתחיל לעמוד בהם – מתחיל לחוש בעל ערך. כי הערכה עצמית נובעת לא מכמות מספקת של אנשים שמוחאים לי כפיים, אלא מזה שאני אוכל להגיד לעצמי 'אני לא עושה מה שבא לי. אני מתגבר. אני גיבור'.
"וכשזוכין להמשיך על עצמו קדשת הפרכת הנ"ל המבדלת... על ידי זה עקר התיקון, ואז זוכין לצאת מחמשים שערי טומאה לחמשים שערי קדושה". שנזכה.