א: פרה אדומה טבעית ומשלהם
והנה, רש"י מביא בסוף פרשת פרה אדומה את פירושו של רבי משה הדרשן, שאין לקיים מצות פרה אדומה אלא הנולדת מאליה אלא "משלהם"[1], כלומר, לו יצוייר שיקום מדען שיצליח לפצח את הקוד הגנטי של הפרות ועל ידי זה הוא יוכל ליצור בעבודת מעבדה על ידי תרכובות שונות ומיוחדות פרה אדומה תמימה לחלוטין, לא נוכל לקיים בה מצות פרה אדומה כי התורה מצריכה שתהיה מעם ישראל דוקא ומשלהם, וזאת משום שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, ושם היה האיסוף של הזהב משלהם דוקא, כך כנגד זה צריך שפרה אדומה תהיה משלהם דוקא ולהביאה אל הכהן.
תבוא אמה ותקנח – פרה אדומה "אם" העגל.
עוד מביא שם רש"י[2] את הטעם לכפרת פרה אדומה את חטא העגל במשל הידוע לבן שפחה שטינף בארמון של המלך, אומרים, תבוא אמו ותנקה את הטינוף של בנה, כך גם תבוא הפרה היא כביכול אמו של העגל ותקנח - ותכפר על מה שחטאו עם ישראל בעגל. ולכאורה ההסבר בזה הוא, שעניין הפרה אדומה בכוחה לכפר מתוך שהיא חוקה ואותה אנו מקיימים בגלל הציווי ולא מתוך השגה אנושית או תובנה שרכשנו ולפיה אנו פועלים, וכנ"ל.
טענות עם ישראל שהביאו אותם לחטא העגל
מה היה חטא העגל? לעם ישראל לכאורה הייתה טענה אמיתית, הם הרי נמצאים בלב המדבר, כמה מליוני אנשים[3] - שהם שש מאות אלף אנשים מגיל עשרים עד גיל ששים, ובצירוף נשים זקנים וטף הרי לך כמה מיליונים, והם עומדים באמצע המדבר ללא מנהיג, ללא ידיעה מה תהיה אחריתם ללא אוכל ומים, וכי עד עתה היה להם את משה רבנו שהיה מוליך ומביא, אבל ללא משה רבנו מה יעשו! והמפרשים שואלים על זה וכי משום כך הגיעו למדרגה כזאת שפלה לומר על עגל מזהב "אלה אלהיך ישראל", והרי זה עתה יצאו ממ"ט שערי טומאה ממצרים, חזו וחוו את עשר המכות שהקב"ה שלח על המצרים והפך כל סדרי בראשית למענם, קרע להם את הים וכל העולם הכיר בזה ובעוברם בים ראו מחזות אלקים כמו שאמרו חז"ל[4] שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן בנבואתו, הביאם לפני הר סיני ושם קיבלו את התורה בקולות וברקים עד שכל העולם כולו נזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, אז איך יכלו אחרי כל זאת לומר על גוש זהב "אלה אלהיך ישראל"! ומיישבים[5] בשורש הדברים, שבאמת עם ישראל לא האמינו שהעגל הוא שהוציא אותם ממצרים, בפרט שהרי זה עתה הם אלו שבראו אותו ויצרו אותו, אלא כל העניין היה שכשמשה רבנו בושש לבוא[6], וגם הבינו וידעו שמשה רבנו היה המתווך בינם לבין הקב"ה, וכמו שבעשרת הדברות כששמעו שני דברות ראשונות מפי הגבורה פרחה נשמתם והוצרכו לבוא למשה רבנו ולבקש ממנו שהוא ידבר עמם[7] וישמעו אותו, כי הם לא יכולים לשמוע את הקב"ה ישירות וצריכים מתווך, על כן הם אמרו שמכיון שמשה רבנו לא נמצא הם חייבים להמציא מתווך שיהיה אמצעי לקשר בינם לבין הקב"ה, ודרכו יעבירו את מסריהם ואת בקשותיהם לקב"ה, ולכך בקשו לעשות עגל שגם יהיה חכם ויבין את בקשותיהם, כמו שאמרו חז"ל שלקחו את הטס המיוחד שהביא מיכה וכתוב עליו "עלי שור עלי שור" וזרקו אותו לאש וכך יצא העגל הזה שהיה גם מהלך ואוכל עשב, ומדוע דווקא עגל? כנגד שור שבכוכבים וכו' כפי ביאור חז"ל בעניין זה. ולכאורה מדוע יצא הקצף עליהם ומתו שלש מאות איש מעם ישראל? אלא, שטעותם הייתה בכך שכשעלה משה למרום אמר להם אני עולה לארבעים יום וחוזר, וכל מי שיש לו בעיה: "הנה אהרן וחור, מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כ"ד, י"ד).
ב: עומק הבנת שיבוש דעתם של החוטאים בעגל
הוא שהם במדבר ללא לחם ומים וכי הם עלולים למות במדבר. פניה זו מורה על כך שהם מתחכמים עם הדברים שנאמרו להם, וכי הם "מבינים יותר טוב" לנתח את המצב בעצמם, ובכך הם מורים על חוסר אמונה כשהתחילו החוטאים בעם לעשות את עגל הזהב, ניגש אליהם חור והוכיח אותם על כך והרגו אותו, וכשבאו אל אהרן, ניסה אהרן להרוויח זמן ואמר להם להוריד את התכשיטים ולהביאם, וחשב בדעתו שאדהכי והכי כבר יעבור הזמן שאמר משה להתעכב בהר והכל יעבור, ואליו לא באו בהתבטלות גמורה לשאול את פיו מה עליהם לעשות כעת שמשה מתעכב ולא נמצא אתם, אלא פנו אליו עובדתית ואמרו לו שהמצב כעת שלמה ומוחלטת במשה רבנו ובתורתו. הם דואגים לרווחתם, לטובתם ולכך שהם לא ישארו לבד, וביותר, הם מראים ח"ו שכביכול בורא עולם צריך עזרה, והביעו דאגה שמא אין לו מנהיג מתאים זמין כרגע, והם גמרו בדעתם שבאמת אין אדם בשר ודם עלי אדמות שיכול לקחת את מנהיגותו של משה רבנו ולכך אמרו ליצור יצירה חדשה בצורת עגל שהוא יהיה כביכול המתווך בינם לבין הקב"ה.
כך ששורש החטא של עם ישראל היה בכך שבגלל נטייתם לרצות להבין ולעמוד על טעמו של כל דיבור ועניין הגיעו לידי כך שהם רצו ליצור יצירה חדשה שהיא כל כולה נגד רצונו של הקב"ה, ולא האמינו בכח הַמְצַוֶּה וחשבו את הַמִּצְוָה לזמנה, וכל זמן שהיה משה רבנו קיים יכלו לקבל את ציווייו אבל כעת שהמצב השתנה ואין משה רבנו נמצא אתם אז גם הבסיס של הציוויים ניתן לשינויים. לכך מביא רבי משה הדרשן, שהכפרה לחטאם היה מונח בשורש מצות פרה אדומה, שבקיימנו מצווה זו - שהיא חוקה ואין לנו רשות להרהר אחריה - אנו בהכרח מורים על כך שכל המצוות שאנו מקיימים אינם בגלל הבנתנו אותן וההיגיון שבהן דווקא, אלא בגלל שהקב"ה ציווה ואין לנו שום רשות לחפש ולהרהר שסיבת קיימנו אותן היא טעמן והגיונן.
[1] וז"ל (במדבר י"ט כ"ב): "ומ"א העתקתי מיסודו של ר' משה הדרשן וזהו: "ויקחו אליך - משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם".
[2] וז"ל (שם): "פרה אדומה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו, תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל".
[3] אמרו מחשבי החשבונות שהיו כ-ארבעה או חמישה מליוני אנשים למרגלות עם סיני. החשבון הפשוט ביותר הוא שאם יש שש מאוד אלף גברים, הרי אותו מספר נשים הוא מליון מאתיים אלף, ואפי' אם נאמר לקולא שבקולא שהיו לכל זוג רק שלושה ילדים הרי לנו עוד מליון שמונה מאות אלף איש, הרי לך שלושה מליוני אנשים לבד זקנים מעל גיל ששים. והרי אנחנו יודעים שכל אשה ילדה ששה בכרס אחד, הרי שמספר הילדים הוכפל רק בלידה אחת בלבד. כך שיש שהגיעו למספר כולל של כ-חמשה עשר מליוני אנשים (!) [כולל ערב רב] (עיין שיטה מקובצת על מסכת פסחים).
[4] מכילתא פרשת שירה ג.
[5] וז"ל הרמב"ן (שמות ל"ב, א): "בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים וכו', אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וכו' וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום", עיי"ש באורך.
[6] ולפי חשבונם היה זה איחור של שש שעות בלבד (שבת פ"ט ע"א).
[7] 'וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' (שמות כ, טז).