יש אור של קדושה בעולם. והאור הזה, הוא אצלי ואני אצלו.
יש שער של גן עדן, שער של אהבת השם, של קשר חי ובוער עם הצדיק, שער של ערבות התורה ומתיקות המצוות ונועם השבת... והשער הזה הוא לא בשמים; זה שער שנפתח אצלי בלב.
עד כאן זה נשמע יפה מאוד, אפילו משכנע.
אבל כאשר האדם מתחיל לכנוס בעבודת השם, תוקפת אותו מבוכה רבה וכאב גדול: למה אני לא מרגיש את זה? איפה הקדושה המדוברת? מה זה בכלל גן עדן? ולמה אני רואה רק חושך??? למה אני לא מרגיש את הערבות של התורה? למה אין לי מתיקות בקיום המצוות? למה השבת שלי כזאת אפרורית? למה לא נפתח לי הלב בתפילה? למה אני לא מרגיש שום דבר חי באומן? ולמה הזוגיות שלי היא כזאת עסקית ובנאלית?
מי אמר, שמרגישים ומתחברים ועולים ומתקרבים? מי המציא את הדברים האלה? הנה, ניסיתי, עמלתי בלימוד התורה, דקדקתי בקיום המצוות, כיבדתי את השבת, הקדשתי זמן לתפילה מהלב, הוזלתי מהוני ומאוני ונסעתי לצדיק, ניסיתי להתקרב לאשתי... ולא רק שאני לא מרגיש כלום, אני מנותק, אטום, משועמם, לא שייך. אולי זה הכול סתם ולא נכון? ושמא כל העסק הזה בכלל לא בשבילי? חשוך לי!
אומר לנו רבינו הקדוש: "וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ גַּבֵּי עֶפְרוֹן, שֶׁמְּקוֹם מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שֶׁהוּא שַׁעַר גַּן עֵדֶן, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם עוֹלִין כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְאוֹרוֹ גָדוֹל מְאד, אַף עַל פִּי כֵן אֶצְלוֹ הָיָה מְקוֹם חושֶׁךְ וַאֲפֵלָה, וְעַל כֵּן מְכָרוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה לְאַבְרָהָם" (ליקוטי מוהר"ן, תורה יז, סעיף ב).
כן, אומר לנו רבינו, יש כזה דבר, שאת האור הגדול חווים כחושך גמור. אבל האור הוא המציאות, והחושך זה רק חוויה. חוויה של "עפרון".
בכל אחד מאתנו יש עפרון קטן ומרושע, שמשתלט לנו בשחור על המערכות ועל החוויות ומשכנע אותנו שזאת האמת.
מי זה העפרון הזה?
"עפרון הוא בחינת הרע, הנאחז ביסוד העפר, שהוא בחינת עצבות ועצלות וכבדות, הנמשך מהרע שביסוד העפר" (ליקוטי הלכות, אורח חיים, תפילין ה', אות מ').
ביסוד העפר יש רע, והוא הנטייה לעצלות ולעצבות, השקיעה בקהות חושים. כאשר הקדושה נמצאת בידיו של "עפרון" היא מכוסה בעפר ובאבק של ניתוק, אטימות וריקנות. ואז אני מרגיש את האור כחושך גדול ואת המתוק כמרור.
אולם המציאות היא אחרת לגמרי. כמו במערת במכפלה, גם בתוכי אור גדול זורח, שערי גן עדן נפתחים. רק שבשביל לזכות לזה, אני צריך לגאול את הקדושה מהשבי הנורא בידיים של עפרון, להסיר ממנה את שכבות האבק והבוץ ולקנות אותה.
איך עושים את זה?
מגלה לנו רבי נתן: "והכנעתו על ידי יסוד העפר שבקדושה, שהוא בחינת אמונה. שעל ידי אמונה, בחינת עפר דקדושה, מקבלין וממשיכין כל החיות וכל הקדושות וזוכין לבחינת כוח הגודל וכוח הצומח לגדול ולצמוח בעבודתו. ועל כן קנה אברהם את מערת המכפלה מעפרון דווקא" (שם).
לעפר, עם כל האדמתיות הכבדה והקודרת שלו יש עוד צד. העתיד – לפניו.
בניגוד לאפר, המציין חורבן סופי, שאין אחריו כלום חוץ משממה ודממה, לעפר יש כח להצמיח, לחדש נעורים ולהוליד פירות מתוקים: "ונפשי כעפר לכל תהיה". יהי רצון, שנפשי תהיה כמו החלק הטוב הזה של העפר, כנוע וממתין אבל כל העתיד – לפניו, עם אמונה וחזון ותקווה.
כשאני מאמין, אני לא נלחם בריחוק ולא נבהל מההסתרה; אני פשוט מאמין בצדיקים שמספרים לי שזו לא המציאות, אלא ניסיון. אני מאמין שזה לא אני שרחוק מהקדושה, אלא שעפרון מטשטש לי את התמונה האמתית.
ובעיקר, אני מאמין שמתחת לטשטוש הזה יש לי לב גדול, שיכול להכיל הכול ולהגיע להכול – אהבת השם ויראתו והתרוממות והתרגשות מכל דבר שבקדושה.
ואם אני רוצה לגאול את הקדושה שלי מעפרון של העצלות והעצבות והכבדות, ואם אני מתחזק בעפר של הקדושה וההתחדשות והצמיחה מתוך התוהו – אז אני זוכה לגלות, שגם מה שנראה לי יבש ותפל, זר ומנוכר, הוא בעצם חי ורענן, קרוב ונחוץ, אהוב, מוכר ומאיר.
ודווקא מתוך העפר אני מאמין וגדל, צומח ועולה בהר השם.