אחת הדרכים להגן על נכסים מפני השתלטות נושים, נעשית באמצעות נתינת הנכסים במתנה לבן משפחה או לידיד נאמן.
הענקת המתנה נעשית על פי כל הכללים ההלכתיים הנדרשים ולכן לא ניתן לתקוף או לבקר את מעשה ההקנאה בבית הדין.
למרות שהפעולות הטכניות להעברת הנכס לידי גורם נאמן, נעשות על פי דרישות ההלכה, המניעים שעומדים מאחורי המעשה, הינם פסולים ומטרתם להונות את הנושה.
מאחר שהפגם במעשה ההברחה נמצא בעיקר בכוונה הקלוקלת של הונאת הנושה, קיים קושי להוכיח את צפונות ליבו של החייב. לשם התחקות אחר כוונתיו של החייב מצינו בהלכה שימוש באומדן דעת וניתוח הנסיבות.
עוד יש לציין כי בדרך כלל הדיון סביב נכסים שהוברחו נעשה על נכסים שהועברו לבעלות "נאמנה" מעט לפני או בסמוך לקבלת ההלוואה וליצירת החוב.
נכסים שהועברו לבעלות חדשה לאחר קבלת ההלוואה הרי הם נכסים משועבדים לפירעון החוב ובדרך כלל השעבוד עליהם לא פוקע ממילא העברת הנכס ליד נאמנה לא תסייע בהסתרת הנכס מעיני הנושה.
הגמרא במסכת כתובות עח: דנה במקרה שאשה בערב נישואיה נתנה את כל הנכסים שלה במתנה לבתה מנישואיה הקודמים. רש"י (כתובות עח: ד"ה דבעיא )מבאר כי מטרת האשה בנתינת המתנה הייתה למנוע מהאיש שהיא מתעתדת להינשא לו לזכות ברכוש ובנכסים שנמצאים ברשותה.
לאחר זמן האשה התגרשה מבעלה והבת סירבה להשיב את הנכסים שאמא שלה נתנה לה במתנה לפני שהיא נישאה.
רב נחמן פסק כי הבת מחוייבת להחזיר לאמא שלה את הנכסים ורב נחמן אף קרע את שטר המתנה שהאמא כתבה בזמנו.
תוספות (כתובות עח: ד"ה כתבתינהו ) מבארים כי נתינת כלל הנכסים לבת היא מעשה המוכיח שהאמא התכוונה להבריח את הנכסים מבעלה העתידי ואין בנתינת המתנה בכדי לתת לבת זכות מוחלטת בנכסים.
לכן גם לא מתקיים הכלל ההלכתי של דברים שבלב אינם דברים וזאת משום שבהתנהגות האמא יש אומדנא דמוכח לכוונתה בעת נתינת המתנה.
דין המברחת נכסים שמקבל המתנה אינו זוכה בנכסים לעולם נפסק להלכה. הרמב"ם (הלכות זכיה פ"ו הלכ' יב') פסק כי נכסי המברחת חוזרים אליה ממקבל המתנה משום שכוונתה בנתינת המתנה הייתה שבעלה לא יזכה בנכסים ולא כדי שמקבל המתנה יזכה בהם לעולם. כך גם פסק השו"ע (אהע"ז סי' צ' הלכ' ז).
בראשונים ובאחרונים מצינו כמה כלי בדיקה בכדי לנסות ולהתחקות אחר כוונת דעתו של נותן המתנה.
הרא"ש ( שו"ת עח' א'- ג') דן בהרחבה בעניין הברחת נכסים. הרא"ש מביא מספר מקרים שהגמרא דנה בהם ומתוכם ניתן להסיק כי נתינת כל הנכסים הם מעשה שיש בו להוכיח על אי הרצינות או כוונה נסתרת שיש לנותן המתנה.
הגמרא אומרת(כתובות נה.) כי שכיב מרע (חולה אנוש) שציווה לתת את נכסיו לחברו ולאחר מכן נתרפא ממחלתו אזי הבעלות על נכסים חוזרת אל החולה שהבריא משום שברור כי נתינת המתנה הייתה מתוך מחשבה של הנותן כי כנראה הוא לא יזדקק יותר לנכסים.
דין דומה מצינו (בבא בתרא קלב. ) במי שבנו הלך למדינת הים ויצא קול כי הבן מצא את מותו. לאור זאת האבא נתן את כל נכסיו לחברו במתנה. לאחר זמן התברר כי הבן חי וכי הוא חזר אל בית אביו ולכן הוא מבקש כעת לרשת את הנכסים.
גם במקרה זה מורה רבי שמעון בן מנסיא כי אין המתנה חלה וכי הבעלות על הנכסים וזרים אל האבא.
ההסבר לפקיעת המתנה ולחזרת הנכסים נובעת מתוך אומדן דעת שהנכסים ניתנו במתנה בעקבות השמועה המוטעית של מות הבן אך משהתברר שהבן חי אזי ברור שהאבא חפץ בנכסים בכדי לפרנס את בנו או לתת לו אותם. (דין זה נפסק להלכה בשו"ע חו"מ סי' רמ' סעי' א')
לכן כתב הרא"ש כי במקרה שנותן המתנה לא השאיר לעצמו נכסים אלא נתן את כל נכסיו במתנה לאיש אמונו.
אזי קיים אומדן דעת שהמתנה ניתנה כדי להבריח את הנכסים מיד הנושה משום שאין אדם משאיר את עצמו ללא פרנסה. ממילא במקרים אלו הנושה יכול לתפוס את הנכסים ולפרוע מהם את החוב.
מבחן נוסף לכוונת נותן המתנה הוא התנהגות החייב והשימוש בנכס לאחר נתינת המתנה. הרא"ש דן במקרה שחייב נתן את כל נכסיו במתנה לבן משפחתו. לאחר מכן החייב העתיק את מקום מגוריו אל בית קרוב משפחתו, הפסיק את עבודתו הקבועה והתחיל לנהל אורח חיים פזרני כדרך בעלי הממון.
החייב טוען כי כיום את כל פרנסתו הוא מקבל מבן משפחתו ומאידך הנושה טוען כי החייב הבריח את הנכסים ( נתן במתנה )לבן משפחתו והוא אף עושה עמהם פרקמטיא.
הרא"ש פסק כי יש לבדוק האם החייב ממשיך להשתמש בנכסים בבית קרובו ואם אכן הוא ממשיך להשתמש בנכסים אזי מוכח כי נתינת המתנה הייתה מתוך עורמה ורצון להציל את הנכסים מיד הנושה ואין נתינת המתנה חלה.
השו"ע (חו"מ סי' צט' סעי' ו) פסק שהנותן לחברו את נכסיו במתנה כדי להפקיע את חובו אזי עורמתו של הנותן לא תעמוד לו וכי הנושה יכול לשים את ידו על הנכסים ולגבות מהם את חובו.
הרמ"א השיג על פסק השו"ע כי אם החייב נתן את נכסיו במתנה ללא כוונת עורמה וללא סיכום מוקדם כי הוא המקבל ישיב לו את הנכסים בחזרה לאחר זמן, אזי המתנה חלה למרות שכוונת החייב הייתה להבריח את הנכסים ולגרום לנושה את הפסד יכולת גביית החוב.
בנתיבות המשפט (חו"מ סי' צט') ביאר כי כוונת העורמה של החייב נמדדת על פי הנכתב בשטר המתנה ובאם החייב נתן מתנה עולמית, אזי מוכח כי אין לחייב כוונת עורמה אלא רק כוונה למנוע מהנושה את אפשרות הגבייה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com