הליך פשיטת רגל כולל לפעמים את הסכמת הנושים להסדר תשלומים ולמחיקת חלקים מהחוב. פעמים שלחייב קיימת העדפה להכריז על פשיטת רגל, משום שעל ידי הליכים אלו הוא יוכל להגיע להסדר תשלומים ולמחיקת חובות.
הליכי ההסדרה יכולים לסייע לחייב באופן משמעותי לבנות צעדי השתקמות וחזרה לפעילות עסקית. הפוסקים דנים בהרחבה מהם ההליכים שניתן ליישם על פי ההלכה.
במשנה בכתובות בפרק יג' (משנה ב') מצינו את הגדרת המושג פשיטת רגל. המשנה עוסקת באב שהבטיח לחתנו העתידי תשלום עבור הסכמתו להינשא עם בתו, לאחר האירוסין (שעל פי המקובל בזמנם הם היו חלק ממעשה הקידושין על ידי נתינת טבעת וכדו') אמר האב לחתנו שאין בידו לשלם לו את התשלום המובטח וכי הוא פושט לו את רגלו.
ר' עובדיה מברטנורא בפירושו על המשנה מבאר שהלשון פשט לו את הרגל, היא אמירה המבטאת לשון של ביזיון, כלומר שאב הבת אומר לחתנו, טול טיט ואבק שתחת רגלי או פירוש אחר תלה אותי ברגלי על העץ שאין לי מה לתת לך.
בהמשך המשנה מובאת מחלוקת האם החתן רשאי להמתין לקבלת המעות בלא להמשיך את מעשה הקידושין או לחילופין לתת גט.
תנא קמא סובר כי החתן יכול להמתין עד קבלת התשלום וזאת למרות שהאישה נמצאת במצב שאיננה נשואה לו, אך גם איננה יכולה להינשא לאדם אחר (משום קבלת הקידושין ומעשה האירוסין) אדמון חולק וסובר כי החתן צריך להחליט האם הוא ממשיך את מעשה הקידושין או מגרש על מנת שהאישה לא תשב כעגונה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן נב' סעיף א' פסק את שיטת אדמון להלכה ולכן האישה רשאית לומר לחתן אני לא התחייבתי לך, אלא אבא שלי הוא החייב ולכן או שתקדש או שתגרש.
עוד נפסק בשולחן ערוך כי אם ביד האישה יש לשלם את התחייבות האב, אזי היא צריכה להעביר לחתנה את דמי ההתחייבות של אביה.
מתוך דברי המשנה ופסק השולחן ערוך עולה, כי חייב אשר אין ביכולתו לשלם את ההתחייבויות שנטל על עצמו, הוא אינו זוכה לפטור או הקלה ולכן החוב לחתן קיים ועומד, אלא שהאישה יכולה לכפות על החתן נתינת גט (וממילא התרת החוב) או המשך מעשה הקידושין והתרת החוב בעינו.
כך גם מצינו בפסק השולחן ערוך חושן משפט סימן צז' סעיף כג' ובסימן צט' סעיף א' כי אם החייב טוען שאין לו אפשרות לשלם את חובותיו, אזי כונסים את כל רכושו בניכוי דמי מזון ומלבוש ואף מחייבים אותו שבועה כי אין לו נכסים נוספים וכי הוא לא מחביא נכסים ביד אחרים. בנוסף משביעים אותו כי רווחים עתידיים שהוא ישתכר יופנו אל פירעון החוב הפתוח.
מקור הדין לכינוס נכסי החייב והשארת דמי מזון מלבוש וכלי אומנות הוא בגמרא בבא מציעא קיג: האומרת שמסדרים לבעל חוב כדרך שגבאי בית המקדש מסדר למי שנדר ערכין( האומר ערך אדם מסוים אתן כתרומה) לבית המקדש.
המשנה בערכין (מובאת בגמרא ערכין כג: ) אומרת שגזבר בית המקדש מסדר לחייב בגין נדרי ערכין, אוכל המספיק לשלושים יום, בגדים לשנה, תפילין וחלק מכלי אומנותו.
לאור פסק השו"ע כי החייב אינו נפטר או מקבל הקלה על ידי הטענה שאין לו אפשרות לשלם את חובו, דנו הפוסקים האם על פי ההלכה, הסדר חוב בפשיטת רגל, יהיה מוגדר כויתור או מחילה של הנושה על חלק מהחוב וממילא הנושה ייפטר על ידי תשלום חלקי.
ביאור הגר"א על שולחן ערוך( חושן משפט סימן יב' סעיף יג' )הביא את דברי המהרש"ך שפסק, כי אם רוב הנושים הסכימו להסדר תשלומים ולהפחתת סכום החוב, אזי אין נושה אחר יכול להתנגד להסדר, משום שמנהג הסוחרים הוא מנהג מחייב, כפי שמצינו בקניין סיטומתא (בבא מציעא עד.) שיש לקניין תוקף לאור מנהג והסכמת הסוחרים.
עוד כתב המהרש"ך שלמרות פסק השו"ע (חו"מ סי' יב' )שפשרה בין בעלי דין מצריכה מעשה קניין כדי לתת תוקף והתחייבות להסכמות הצדדים, בכל זאת הסדר חוב שנעשה בהסכמת רוב הנושים אינו מצריך מעשה קניין, משם שמנהג הסוחרים (להתפשר ולמחול על חלק מהחוב) הוא עצמו משמש כמעשה הקניין וכי זהו חלק מדין סיטומתא.
בשו"ת חזון נחום (סימן נו )דן במקרה שלאחר הסכמה על הסדר תשלומים, החייב שלח ידו במסחר וה' הצליח דרכו ופסק שאין הנושה יכול לתבוע מהחייב את יתרת החוב, משום שלאחר קבלת ההסכמה והפשרה, החוב איננו קיים.
עוד דנו הפוסקים במקרה שרשויות השלטון השונות כופות בפסק דין או בהוראות וכללים שיש לקיים הסדר חוב, האם גם במקרה זה הסדר החוב יוצר מחילה על יתרת החוב.
בשו"ת אגרות משה (חו"מ סי' סב') כתב כי במקרים הללו יש לדון האם חל הכלל של דינא דמלכותא דינא.
וכתב להבחין בין מקרים שונים שבהם חל הכלל של דינא דמלכותא כגון בדיני הקניינים וההלוואות לבין מקרים שלא חל בהם הכלל, משום שלמלכות אין כל נפקות, כיצד הצדדים יסדרו את ההסכמות ביניהם (כגון דיני שכנים וכדו').
לאור זאת כתב האגרות משה שאסור להערים על הרשויות בנושאי הסדרי החוב, משום שיש בהערמה זו משום גזל האסור מן התורה.
בשו"ת מהר"ם לובלין סי' מז' דן על פשרה בין נושה לבעל חובו שנעשתה מתוך אונס, כפיה או מתוך חששו של הנושה שאי הסכמתו להסדר החוב תגרום הפסד של כל החוב ופסק כי הסדרים הבאים מתוך כפיה ושלא מרצונו המלא של הנושה, אין הם נחשבים כויתור או מחילה ועל כן הנושה יכול לשוב לבית הדין ולתבוע את יתרת החוב.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קלד') כתב כי הנושה צריך להסכים באופן מפורש להסדר התשלומים ולויתור על יתרת החוב.
לכן גם במקרה שהנושה שתק ולא הביע את אי הסכמתו להסדר התשלומים, יכול הנושה לתבוע בבית הדין את חובו ובכהאי גוונא לא חל הכלל של דינא דמלכותא.
בפתחי חושן (הלואה פ"ב הערה סג') כתב שפשרה מכוח מנהג המדינה והסוחרים הרי היא נחשבת כפשרה שנעשתה בקניין.
לכן חברה בע"מ שכללי הניהול שלה וכן הסדרת החובות והפירוק שלה, נעשים מכוח החוקים ומנהג המדינה, אזי הצדדים יודעים כי הם מנהלים מסחר על דעת כן.
לאור זאת אם הנושה יודע שהחייב הערים על הרשויות ועל הליכי ההסדרה השונים, הרי לכאורה הוא יכול לתבוע את יתרות החוב בבית הדין.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כלל הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com