וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח' כב')
הגמרא בכתובות נ. מביאה שבאושא התקינו כי מותר לאדם לתת צדקה לעניים עד כדי חמישית מנכסיו אך יותר מחמישית אין לו לתת.
הסיבה לתקנה היא כי באושא חששו שמא אדם ייתן לצדקה חלקים גדולים מנכסיו ויהפוך הוא בעצמו לעני הנזקק לצדקה מאחרים.
בהמשך הסוגיא אומרת הגמרא כי מקור תקנת אושא נלמד מהפסוק "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". עשר אעשרנו פירושו שהעשירית הראשונה שווה לעשירית השנייה והרי הן מצטרפות לשיעור של שתי עשיריות שביחד הן מהוות חומש מנכסי האדם.
התוס' בכתובות נ. וכן הריטב"א מבארים כי אין כוונת הגמרא שבכל פעם שאדם מקיים את מצות הצדקה הוא ייתן חמישית מנכסיו מפני שאם ייתן לכל עני חמישית מנכסיו הרי שבמוקדם או במאוחר יוציא האדם את כל ממונו לצדקה ויהפך הוא בעצמו לעני ונזקק והרי חכמי אושא תיקנו את תקנתם כדי שנותן הצדקה לא יהפך בעצמו לנזקק.
אלא ברור כי בפעם הראשונה שהאדם מעשר את נכסיו יכול הוא לתת עד חמישית מכל ממונו אך לאחר שכבר עישר את נכסיו יפריש האדם חמישית רק מן הרווחים שהקב"ה חנן אותו.
בדעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק "עשר אעשרנו" מובא שיעקב אבינו תיקן לתת מעשר גם מן הממון וכן התוספות בתענית ט. מביאים את דרשת הספרי על הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (דברים יד' כח') שריבוי התורה במילים "את כל" מלמד שחיוב המעשרות נאמר לא רק על התבואה אלא גם על שאר הרווחים שיש לאדם.
אומנם הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט' הלכה א' כותב שיעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית והצטווה על איסור גיד הנשה ואילו את דין מעשר הממון אין הרמב"ם מונה ואם כן לכאורה הרמב"ם חולק על התוספות וסובר שיעקב אבינו לא תיקן את המעשר מן הממון.
תקנת אושא דווקא בצדקה או גם בשאר המצוות
רש"י בכתובות נ: מפרש כי תקנת אושא מתייחסת למצות הצדקה. הרמ"א באו"ח סימן תרנו' מביא את שיטת הרא"ש והרבינו ירוחם כי תקנת אושא נאמרה גם על שאר המצוות ולכן אפילו על מצוה עוברת כגון לולב וכדומה אין לו לאדם להוציא יותר מחמישית מנכסיו.
וכתב במשנה ברורה סע"ק ח' שאומנם עבור מצוה עוברת אין לאדם להוציא הון רב אבל עשירית מנכסיו כן צריך האדם להוציא כפי שמצינו במצות הצדקה שעשירית היא מידה בינונית.
עוד הביא הרמ"א בשם הרשב"א והראב"ד שתקנת אושא נאמרה דווקא במצות עשה ואפילו במצוה עוברת כגון לולב אבל על מצות לא תעשה חייב אדם להוציא את כל ממונו ולא לעבור חס ושלום על איסור תורה.
בבאר מרים הקשה על שיטת הרא"ש והרבינו ירוחם הסוברים כי תקנת אושא נאמרה גם על שאר מצוות שהרי הגמרא ביומא לה: מביאה את המעשה עם הלל שהיה משתכר טרפיק אחד בכל יום וחצי היה נותן לפרנסת ביתו וחצי היה נותן לשומר בית המדרש בכדי שייתן לו להיכנס ללמוד תורה.
ולכאורה כיצד הלל נתן חצי מפרנסתו לשומר בית המדרש והרי לשיטת הרא"ש והרבינו ירוחם אין להוציא עבור קיום מצוות יותר מחמישית מפרנסתו.
ותירץ על פי דברי החפץ חיים באהבת חסד פרק כ' אות ג' שאם יש לאדם הכנסה קבועה להתפרנס ממנה אזי מותר לתת לצדקה אף יותר מחמישית מנכסיו ועוד הוסיף החפץ חיים שעבור החזקת תורה מותר להוציא אף יותר מחומש. וממילא ניתן להסביר כי הלל הוציא יותר מחומש או בגלל שהייתה לו פרנסה קבועה או בגלל שההוצאה הייתה עבור לימוד תורה שבמצוה זו לא נאמרה תקנת אושא.
האם תקנת אושא נאמרה גם בפריעת חוב
הגמרא בכתובות פו. מביאה את שיטת רב פפא שסובר כי בפריעת חוב מקיימים מצוה. רש"י מבאר כי מצות פריעת חוב נלמדת מהפסוק "הין צדק" (ויקרא יט' לו') וכפי שהגמרא בבא מציעא מט. דורשת שהאדם צריך לעמוד בדיבורו ולהשיב את חובו.
הריטב"א והרמב"ן לומדים מהפסוק "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אילך את העבוט" (דברים כד' יא') שעל הלווה מוטלת החובה והמצוה לשלם את הלוואתו.
בחידושי הגר"ח (סטנסיל בסימן קכט') מביא שחכם אחד הקשה לו אליבא דשיטת רב פפא שסובר כי פריעת חוב היא לא רק חובה ממונית אלא גם מצוה
ואם כן לכאורה יש להקשות כי כפי שמצינו שבכל המצוות אין לו לאדם להוציא עבור קיום מצוה יותר מחומש שבנכסיו כך גם במצות פריעת חוב ללווה יהיה מותר להחזיר רק עד חמישית מנכסיו ואם סכום ההלוואה גדול יותר מהשווי של חמישית נכסי הלווה הרי הלווה לכאורה פטור מלשלם את שאר סכום ההלוואה מדין תקנת אושא.
ותירץ הגר"ח לשואל כי יש הבדל בין מצות פריעת חוב לבין שאר המצוות מפני שבכל המצוות כאשר אדם הולך לקיים את המצוה הרי הוא מקיימה על ידי תשלום מהממון שלו וכגון אדם שמעוניין לקנות אתרוג או תפילין הרי ברור כי הוא צריך להפריש ולהוציא מתוך נכסיו וממונו עבור קניית המצוה או מכשירי המצוה.
אבל בפריעת חוב הגדרת המצב היא שונה לחלוטין מפני שכאשר הלווה מחזיר למלווה את הכסף הרי ברור הוא כי הלווה איננו מוציא מתוך ממונו ונכסיו עבור פירעון החוב אלא הלווה מחזיר את ממון המלווה ממש.
ובכדי להמחיש את הבנת הגר"ח ניתן לומר כי בעקבות קבלת ההלוואה נכסי הלווה גדלו ומעתה נכסי הלווה כוללים את נכסיו שהיו לו לפני ההלוואה בתוספת כסף ההלוואה ולכן כאשר הלווה מחזיר את כסף ההלוואה למלווה הרי הלווה מחזיר את כסף המלווה וממילא לא שייך לומר כי הלווה חייב בתקנת אושא ומותר לו להחזיר עד חומש מנכסיו מפני שלא את ממונו הוא מוציא עבור מצוות פירעון החוב אלא הלווה משיב את ממון המלווה.
הקובץ שיעורים בבבא בתרא אות תרסח' כתב לתרץ כי במצות פריעת חוב המצווה נובעת מן החוב וכל עוד והחוב לא שולם במלואו הרי הוא יוצר מצוה להשיב את כסף ההלוואה למלווה.
וממילא גם אם הלווה ישלם חלק מן החוב בטענה כי תקנת אושא איננה מאפשרת לו לשלם יותר אזי עצם זה שהחוב לא סולק במלואו יגרום לחיוב מצווה נוסף אשר יחייב את הלווה לשלם את החוב הנותר וכך מעגל התשלום ויצירת מצות הפירעון בכל פעם מחדש יחייב את הלווה לשלם עד שיפרע את כל החוב למלווה.