"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (פרק ל פסוקים כ"ב - כ"ד)
רחל מצפה במשך שנים ארוכות, ללדת בן. ואז, כאשר זה קורה והיא זוכה לחבוק בן, היא לא מסתפקת בו, ומיד מבקשת - בן נוסף. ומבואר בדברי רש"י: "יודעת הייתה בנבואה, שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה: יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד - יהא ממני. לכך לא נתפללה אלא על בן אחר". והיא מנציחה את רצונה - בשמו של הבן שנולד לה זה עתה: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר".
ההתנהגות של רחל - תמוהה: כידוע, שמו של האדם - הוא משמעותי עבורו, ומרמז על תכונות האופי, היכולות שלו, ועל תפקידו בעולם. מדוע רחל לא מעניקה לבן הנולד לה - שם שיבטא את האישיות שלו עצמו, מדוע היא ממהרת לקרוא לו על שם "הבן הבא" - שהיא מייחלת לו. מה עם יוסף - בעצמו?!
יתרה מכך, עוד קודם קריאת השם - היא שמחה בבנה הנולד לה ואומרת "אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי", ורש"י מביא מדרש אגדה: "כל זמן שאין לאשה בן - אין לה במי לתלות סרחונה. משיש לה בן - תולה בו: מי שבר כלי זה? בנך! מי אכל תאנים אלו? בנך!" האם זה הדבר הראשון שהיינו מצפים לשמוע מאשה עקרה שילדה את בנה - אחרי שנים של ציפייה? שסוף סוף יש לה במי לתלות סרחונה, ולהפיל עליו את האחריות?!
שמעתי בשם הרב שמחה קסלר זצ"ל (רבה הראשון של מודיעין עילית) לבאר: רחל, הצטיינה במידת הנתינה והחסד - עד כדי כך, שהיתה מוכנה להקריב את חייה והאושר האישי שלה, למען אחותה לאה ומוסרת לה את הסימנים שנתן לה יעקב. בעיניים פקוחות לרווחה, רחל לוקחת את הסיכון שבעקבות כך, תיפול היא עצמה בחלקו של עשו - האח הרשע! את אותה התכונה של נתינה והקרבה למען האחרים - היא מבקשת להעביר לבנה הנולד לה. לשם כך, היא מציינת זאת בשמו - "יוסף", כי "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר!" בכך היא רומזת לו: "אתה אינך בשביל עצמך, אלא לגמרי בשביל - בן אחר!" אישיותו של "יוסף" היא נתינה גמורה למען האחר, ויתור על הרצון והצורך האישי - לטובת הזולת. ועל כך, היא רמזה גם באמרה: "אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי" - תפקידו של יוסף לוותר על הכבוד האישי שלו, ולקחת על עצמו את כשלונם של האחרים. כי זוהי המהות שמייעדת רחל - לבנה ממשיך דרכה. ואכן ברבות הימים, משתמש יוסף במידת הנתינה, והופך להיות - "הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מ"ב).
שנים רבות אחר כך, יקונן דוד המלך בהספידו את יהונתן בן שאול: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים. צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל ב פרק א), וכבר רבים עמדו על פירוש דבריו.
הגרי"מ לאו שליט"א, בספרו "יחל ישראל" על מסכת אבות (פרק ה) מביא פירוש נפלא: יהונתן הוא "יורש העצר" של שאול אביו, בשעה שאל ארמון המלוכה מצטרפת - דמות חדשה, הלא הוא הנער דוד שניצח את גלית. יהונתן אינו מרגיש לרגע - מאוים מדוד, אלא אדרבה הוא אוהב אותו - אהבת נפש: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א פרק י"ח). משמע, הוא אינו עושה חשבונות של כדאיות אישית, שהרי דוד - הכוכב העולה, מאיים על שלטונו שלו. ובכל זאת יהונתן אוהב אותו, ומוכן לוותר למענו - על העתיד המזהיר המצפה לו.
מִנַּיִן קבל יהונתן את תעצומות הנפש הללו? הפתרון נמצא בקינת דוד: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי" - מִנַּיִן? "מֵאַהֲבַת נָשִׁים!" אותה אהבה מיוחדת שהייתה בין הנשים - האחיות רחל ולאה, שבאה לידי ביטוי במסירת הסימנים. רחל במעשה ההקרבה - כלפי לאה, היא שהורישה לנכדה יהונתן - משבט בנימין, את "כוחות הנפש" - לוותר על שאיפותיו, לטובת נכדה של לאה - דוד משבט יהודה. אם כן, ניתן לומר: שההיסטוריה חזרה על עצמה - בויתור יוצא הדופן של יהונתן לדוד.