הגמרא במסכת בכורות מח. דנה במקרה של נושה אשר החזיק בשטר חוב על שם החייב יוסף בן שמעון וביקש לגבות את החוב מנכסי החייב.
תוך כדי הניסיון לאתר את נכסי החייב, התברר לנושה כי באותה העיר מתגוררים שני אנשים הנושאים את השם יוסף בן שמעון, וכל אחד מהם מתנער מן החוב וטוען כי הוא איננו החייב, אלא חברו בעל השם הזהה הוא החייב.
לאור טענת שני בעלי השם יוסף בן שמעון, אומרת הגמרא כי הנושה איננו יכול לתפוס ולממש את נכסי אחד מהם, מפני שאין בידו להוכיח מי מהם הוא החייב.
בהמשך הסוגיא דנה הגמרא במקרה ששני בעלי השם יוסף בן שמעון קנו שדה בשותפות, וממילא טוען הנושה כי הוא מעוניין לגבות את החוב באמצעות עיקול של חצי שדה.
וזאת משום שהוא תופס ומעקל רק את חלקו של יוסף בן שמעון החייב לו, והוא איננו פוגע או מפריע לבעלות והקניין של יוסף בן שמעון השני שאיננו חייב לו דבר.
בטענת הנושה נחלקו ר' ירמיה ורבא. ר' ירמיה סובר כי הנושה אכן יכול לתפוס חצי שדה ולגבות ממנה את חובו, משום שחצי שדה בוודאי שייכת לחייב האמיתי.
רבא חולק וסובר כי הנושה איננו יכול לתפוס את מחצית השדה, משום שנכסי החייב הרי הם משמשים כעירבון לחוב, ולכן דין הנכסים הוא כדין הערב ששיעבד וחייב את עצמו לפרוע במקום החייב.
וממילא סובר רבא, כי כפי שהנושה איננו יכול לתבוע את החייב בעצמו, משום שהוא מתקשה בזיהוי החייב, כך הנושה איננו יכול לתבוע את הערב לחוב או את הנכסים שהם ערבים לחוב, משום שלפי דיני הערבות, לא ניתן לתבוע את הערב, אם אין אפשרות לתבוע את החייב בעצמו.
ומבאר המהרי"ט אלגזי כי ר' ירמיה ורבא נחלקים מהי המשמעות של שיעבוד (שיעבודא דאורייתא) נכסי החייב.
רבא סובר כי בשעת ההלוואה או יצירת החוב הנושה סומך בדעתו על נכסי החייב, וממילא הנכסים משמשים כעירבון לחוב, בדיוק כפי שערב משעבד את עצמו לפירעון חובו של החייב.
ולכן אם לא ניתן לתבוע את החייב, אזי גם לא ניתן לתבוע או לגבות מהערב או מן הנכסים שהם ערבים לחוב, משום שמימוש הערבות נובע מכוח תביעת החייב.
אבל ר' ירמיה סובר שהמשמעות של שיעבוד הנכסים היא, שלנושה יש זכות ממונית ( מעין קניין או שותפות) בנכסי החייב, כדין כל הקונה בכסף את קרקע חברו. (ההלוואה או יצירת החוב משמשים כמעין תשלום על הקרקע)
וכדילפינן מהפס' "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד' יא') שיש להשוות את דין שיעבוד קרקע החייב לדין המשכון/ערבון שחל על שאר נכסי החייב, ולכן לנושה יש שיעבוד וזכות ממונית בנכסי החייב.
השו"ע בחו"מ סי' קיא' פוסק כי הלוואה שנכתב עליה שטר חוב, אזי הנושה גובה את חובו גם מנכסים שהחייב מכר אותם או נתן אותם במתנה, משום שנכסי החייב משתעבדים לנושה.
עוד יש לציין כי הנושה יכול לתפוס ולמכור את הנכסים שהחייב מכר, גם אם סעיף שיעבוד הנכסים לא נכתב במפורש בשטר החוב.
וביאר הסמ"ע בחו"מ סי' קיא' סע"ק ג' כי השמטת סעיף השיעבוד משטר החוב, הינה מוגדרת כטעות סופר וזאת כפי שהגמרא בבא מציעא טו. אומרת שאחריות נכסים היא טעות סופר, משום שאין שום היגיון שהנושה ייתן הלוואה או יסכים ליצירת חוב, ללא שהוא ידאג לבטח את כספו באמצעות שיעבוד נכסי הלווה.
ומעתה יש לדון האם ניתן לשעבד גם את הנכסים העתידיים של החייב. מקרים אלו שכיחים כאשר ההלוואה ניתנת לצורך רכישת נכס (יצירת החוב קודמת לרכישת בעלות על הנכס), או בהסכמי סחר בין אנשי עסקים, אשר רוכשים בתוך תקופת ההלוואה נכסים נוספים.
הגמרא ביבמות צג: ובבא מציעא לג: מביאה את מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, וממילא קיימת מחלוקת האם ניתן למכור את היבול העתידי שעשוי לצמוח בשדה וכדו'.
להלכה נפסק ברמב"ם בהלכות מכירה פרק כב' הלכה א' וכן בשו"ע חו"מ סימן רט' שאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, ולכן לא ניתן למכור את הפירות שעתיד העץ להצמיח, וכן לא ניתן למכור את העגל שהפרה עתידה להוליד.
עוד פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פרק כב' הלכה ה' כי גם נכס אשר קיים בעולם, אלא שהוא עדיין אינו מצא ברשותו ובבעלותו של המוכר, הרי נכס זה מוגדר כדבר שלא בא לעולם, ולכן לא ניתן למכור היום, נכס שהמוכר עתיד לרכוש מחר.
אך למרות שלא ניתן למכור נכס שעדיין לא נמצא בידיו של המוכר, מפני שהוא מוגדר כדבר/נכס שלא בא לעולם, בכל זאת נפסק בשו"ע חו"מ סימן קיב' סעיף א' כי החייב יכול לכתוב לנושה בשטר החוב שגם הנכסים העתידיים יהיו משועבדים לחוב.
וברמ"א הוסיף כי גם אם החייב לא שיעבד במפורש את הנכסים העתידיים שלו, בכל זאת יש לומר כי הנכסים העתידיים משתעבדים, משום שאי הוספת סעיף שיעבוד הנכסים, הרי היא מוגדרת כטעות סופר, וממילא יש לראות כאילו שיעבוד הנכסים העתידיים מופיע במפורש בשטר.
ומצינו בראשונים ובאחרונים כמה דרכים לבאר מדוע ניתן לשעבד נכסים שעתידים להגיע לבעלות החייב, למרות שלא ניתן למכור את הנכסים הללו, שהרי המשמעות של שיעבוד הנכסים היא, הקניית זכות ממונית או ערבות, וממילא לכאורה יש צורך שהנכסים יהיו ברשותו של החייב בעת השיעבוד.
הקצות החושן בסי' קיב' למד מדברי הנימוקי יוסף בבבא בתרא פ"ט וכן יש הלומדים מדברי הרשב"ם ב"ב קנז. וכן סובר המחנה אפריים בדיני גביית חוב, כי האפשרות לשעבד נכסים שעתידים להגיע לידי החייב, זוהי תקנת חכמים מיוחד כדי שלא תינעל דלת בפני לווים
ולכן למרות שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם או נכס שעדיין לא נמצא ביד המוכר, בכל זאת חכמים תיקנו שיהיה ניתן להחיל שיעבוד עתידי, כדי להרחיב את ההגנה והביטחונות, על כספו של הנושה.
דרך נוספת לביאור העניין מצינו בדברי התוס' בכתובות נד: ד"ה אע"פ, וכן בדברי הר"ן בכתובות פ"ט ובדברי המהרי"ט חו"מ סי' כג', כי יש להבדיל בין מכירת דבר שלא נמצא ברשות המוכר, לבין החלת שיעבוד עתידי על נכסים שהחייב ירכוש בעתיד.
וההסבר הוא כי מאחר ששיעבוד הנכסים נובע מכוח החוב שמוטל על החייב, אזי ניתן לומר, כי החוב יוצר שיעבוד על כל נכס אשר נכנס לרשותו של החייב, וממילא התוצאה היא, שחל שיעבוד לטובת הנושה, גם על נכס שנרכש לאחר מתן ההלוואה או יצירת החוב.
לתגובות stern1416@gmail.com