השאלות העולות בעניין פרה אדומה
כולנו מאמינים בני מאמינים, שתורתנו הקדושה - תורה נצחית היא. קיימא לן, שאחת מצורות הגילוי של הבורא יתברך בעולמנו הוא דרך תיבותיה ואותיותיה המאירות של התורה. עוד קיימא לן שאין נושא אחד, ולו אפילו אות אחת שהיא ח"ו מיותרת בתורה. תורת משה נכתבה באופן שכל יהודי באשר הוא שם ימצא בה מזור ומרפא שהרי "תורת השם תמימה משיבת נפש". לפי שתורתנו היא תורה נצחית ומתוך ההבנה שבכל פסוק ופסוק מתגלם רצונו יתברך, חשוב לעמול בהבנתה ולבאר מה באה התורה ללמד בכל פרשה ובכל מצווה. אור התורה מאיר עד סוף כל הדורות ולכן אם ישנה מצווה שהתורה מאריכה בפרטיה, אף על פי שאין היא נוהגת היום, מ"מ מתוך שהיא כתובה בתורה, בהכרח ישנו מסר ומוסר השכל ממנו צריך לשאוב את ההשקפה והדרך הנכונה בכל דור ודור.
הנושא הנשגב הנלמד בפרשת חוקת הוא מצות פרה אדומה. יש לחקור מה המסר הנצחי המתגלם במצווה זו, אמנם בעוונותינו אין היא נוהגת כיום, אך מ"מ אנו מחויבים לעסוק בלימודה להבין מה טמון בעומקה וכיצד ממצווה זו נמצא הדרכה והכוונה גם לצורת חיינו כיום.
נפתח בכמה שאלות:
א. שייכות העניין לחומש במדבר
ראשית, מדוע נקבעה פרשה זו בחומש במדבר, והרי מצות פרה אדומה שייכת לענייני הקרבנות, ואם לא לענייני הקרבנות אז לעניין טומאה וטהרה, ואם כן הרי גם הלכות קרבנות וגם הלכות טומאה וטהרה מקומם בחומש ויקרא, ומה עניינה של מצות פרה אדומה כאן בחומש במדבר?
ב. מדוע חוקת התורה ולא ה"פרה" או ה"טהרה"?
ידועה שאלתו של ה"אור החיים" הקדוש מדוע התורה כותבת "זאת חוקת התורה" ולא כותבת "זאת חוקת הפרה" או "זאת חוקת הטהרה [א] " וכדו', הרי לנו שיסוד העניין שייך לענייני קרבנות ולענייני טהרה!
ג. מדוע רק כאן צוה ה'?
עוד קשה, שאם לשון "זאת חוקת התורה" בא ללמדנו על כל חוקי התורה, מדוע נאמר רק כאן "אשר צוה ה'" וכי עד כאן כל חוקי התורה לא נצטוו מאתו יתברך?
ד. סדר הציווי
עוד צריך ביאור סדר הדברים, שכן בתחילת העניין פונה הקב"ה למשה ולאהרן [ב] כמו שכתוב [ג] : "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר", ולכאורה בדיבור זה לא פורש מה נצטוו ולא מבואר מהו "לאמור" האמור כאן, שכן מייד בהמשך כתוב: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"; מזה שכפלה התורה וכתבה שוב: "לאמר" משמע שבדיבור הראשון לא נצטוו מאומה, שאילו הציווי של "זאת חוקת התורה" קשור לדיבור הראשון, לכאורה היה צריך להיכתב: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וכו' [ד] !
התמיהות שבמצות פרה אדומה
והנה, רש"י מפרש: "זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה". והנה, ידוע שמצות פרה אדומה היא חוק, ומה הטעם שסודה הכמוס של מצווה זו נסתר ונותר בבחינת "חוקה חקקתי"? עד כדי כך מצווה זו טעמיה מוצפנים שאפי' לשלמה המלך - שהיה חכם מכל אדם וידע את כל התורה כולה ואת כל טעמיה והבנותיה, והיה שולט בתחתונים ובעליונים וכו' - לא נתגלה טעמה של המצוה הזאת.
אחת התמיהות הגדולות במצות פרה אדומה היא, כמו שכותב הספורנו [ה] , שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. סדר ההכנה של פרה אדומה מתחיל משרפתה, עד שנעשית אפר כדי לערב בו את האזוב ושני תולעת, ואז לטרוף יחד ולהכניס את התערובת לתוך מים חיים. הזאת מים זו מטהרת את הטמאים, ואם כן מדוע מי שמתעסק בה ושוחט ושורף וזורק את האזוב והשני תולעת למים החיים, מדוע הוא נטמא, והרי לכאורה כל מי שנוטל חלק בעסק שכל כולו טהרה אז ההיגיון הפשוט מכתיב שגם הוא טהור. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, מה שהגמרא אומרת על אדם שנצרך ליטול את ידיו כגון שיצא מבית הכסא, אם טבל כל גופו במקווה פטור מנטילת ידיים, אלא אם התחייב מחמת נגיעה במקומות המכוסים וכדו', וכמו כן יש הטובל ידיו ג"פ במקוה וכדו', כי בכלל מאתיים מנה שכן כוח טהרתו של המקווה גדולה מטהרת נטילת ידיים, על אחת כו"כ אפר פרה אדומה שהיא מטהרת אפילו טמאי מתים שהיא מאבי אבות הטומאה, לכאורה צ"ל שלא תטמא את מי שמתעסק בה בשעה שהוא טהור מלכתחילה.
מדוע ישנן מצוות שהן הן חוק ללא טעם והגיון?
ואגב, ה"אור החיים" [ו] הקדוש כותב דבר מעניין [ז] : ברור הדבר שיש מצוות שכליות והגיוניות כגון מצות כיבוד אב ואם או איסור גניבה וגזילה, אונאה, רציחה, והכל כדי לשמר יושר וצדק בחברה ולא ח"ו בגדר "איש את רעהו חיים בלעו", גם מצוות שבין אדם למקום יש בהם הבנה והגיון כגון שבת המורה על חיזוק האמונה בבורא עולם ובבריאתו, החגים והמועדים באים להזכיר את הנסים שאירעו בהם והם מהיסודות של קשר עם ישראל בתורה ובמצוותיה, והכל בא במטרה לייחד את שמו של הקב"ה בעולם ושאין לעבוד לזולתו, וכן על זה הדרך בכל המצוות; ומלבד זאת יש בכל מצוה ומצוה סודות נעלמים שמשה רבנו גילה אותם ואחרי שהתגלו על ידו כל אדם ואדם שעמל וזוכה למ"ח קנייני התורה יכול להגיע אליהם.
נחזור אם כן לדברי רש"י אודות התגרות השטן ואוה"ע על חוקתה של מצות פרה אדומה. הנה הרמב"ן מבאר על דבריו [ח] מדוע השטן ואוה"ע מונים את ישראל במצוה זו דוקא, משום ששחיטתה לא היתה במשכן אלא מחוצה לו ומחוץ למחנה, כמו שכתוב: 'והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו', ומלבד זאת גם שחיטתה כשרה בזר, ומשום כך היה נראה לאוה"ע שזה כמו עבודה זרה לשעירים שנטבחת על פני השדה, ובזה שונה מכל הקרבנות כולם שנשחטו במשכן דוקא משא"כ בזאת.
ועל הקושיה של אומות העולם מביא רש"י את התשובה של חז"ל, והיא: "לפיכך כתיב בה חוקה, גזרה היא מלפניי ואין לך רשות להרהר אחריה". ויש להבין מה תשובה היא זאת, הרי אומות העולם שואלים מה טעם יש בה, מה מצוה יש בה? ומה אנחנו עונים - אל תשאל שאלות! חוקה היא, וגזירה היא, אין לך רשות להרהר אחריה.
ויש לבאר, שההסבר בתשובה הוא שמשה רבנו מקדים ואומר שבכל התורה כולה יש מצוות הגיוניות שיש בהם טעם, ו"טעים" לנו לקיים אותם; כאן התורה מביאה לנו מצווה שהיא חוק, וחוק פירושו שאין בו טעם, ולמרות שאין לנו טעם והבנה בקיומה אעפ"כ אנחנו מקיימים אותה - ואת כל המצוות שיש בהם חוק - בשמחה ככל מצוות התורה, ומכאן אנחנו מגלים דעתנו על כל שאר מצוות התורה שאנחנו לא מקיימים אותן בגלל הַמִּצְוָה אלא בשביל הַמְצַוֶּה. וכבר אמרה המשנה [ט] שכל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, וממילא כל דבר שיש לו טעם, כל עוד שהטעם קיים דבקים בו, אבל דבר שאינו תלוי בטעם לא תתבטל לעולם; כך במצוות, כל עוד אנחנו מקיימים את המצוה בגלל הטעם שבה זה עדיין לא מגלה את הדבקות האמיתית בַּמְצַוֶּה אותה.
לשם המחשה ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, יש חוק במדינת ישראל הקובע שהיוצא בימות החורף לנסיעת יום מחוץ לעיר, חייב להדליק אורות. למה? כי בחורף הראות עלולה להיות לקויה בגלל הערפל והגשם, לכן קבעו להדליק אורות גם ביום. ואילו בימות הקיץ, כיון שבטל הטעם שכן בקיץ אין גשם ואין ראות לקויה, ממילא בטל החוק.
וזהו החידוש שרצתה התורה לחדש במצות פרה אדומה, שגם אם יש מצוות שהן בגדר חוק ואין בהן שום טעם, הן לעולם לא בטלות, וזהו עומק הפשט בפסוק: "זה הדבר אשר צוה ה' 'לאמר'", ללמדנו שלא להסתכל על הַמִּצְוָה אלא על הַמְצַוֶּה, והרי אנחנו מאמינים בני מאמינים שהקב"ה ברא את העולם כולו והוא התאים את אותו עולם לשורשה של כל מצוה ומצוה, ונקיים אותן בגלל גודל וחוזק אמונתנו בו.
מתוך קיום החוקה אנו זוכים לגלות מה יחסנו לגבי כל התורה כולה, ולכן כתוב: "זאת חוקת התורה" ללמדנו שהמניע לקיום כל המצוות הוא כמו המניע לקיום המצוות שהן בגדר "חוקה", ולמרות שאנחנו רוצים ואוהבים לקיים את כל המצוות יחד עם הבנת טעמיהן ודקדוקיהן וההשפעה הטובה והחיובית שיש להן עלינו, אעפ"כ במצות פרה אדומה אנחנו מגלים דעתנו שהיסוד והשורש לקיום המצוות כולן הוא בגלל אהבתנו את הבורא המצווה את כל המצוות ולא זולת זה.
תשובה לפיתוי היצר המסית להבין ולשנות
לפעמים היצר מפתה את האדם להתחכם ולשנות כמה דברים ביחס לקיום המצוות, והוא עושה כן בהיותו יודע את נפש האדם שאוהב להיות שכלתן ורוצה להבין את הסיבה לכל מעשה שעושה עלי אדמות, ובשעה שמבין אותה כבר נקל לו למצוא שינויים וחריגות על בסיס זה; לכך באה התורה ללמדנו: "זאת חוקת התורה" לומר שבכל התורה יש לקיים את המצוות לא רק בגלל שורשן והבנתן, וממילא אין להגיע לידי שינויים כל שהן.
בזמנו, לפני כעשרים וחמש שנה, כשהוצא לראשונה המקרוגל לצרכנים, היה לפלא גדול ועלה ביוקר, והיה בו חידוש גדול מאוד שיכולים להפשיר אוכל במהירות או לחממו ואפילו לבשלו תוך מספר דקות וכל זה מבלי לעבור תהליך של בישול, ובאותה תקופה היו צריכים ללמוד את אופן התפעול של המכשיר, איך מדליקים ואיך מכבים מה מותר להכניס ומה אסור, ואז כולם ידעו באופן חד משמעי שכל מוצר העשוי עם ברזל או נייר אלומיניום אסור להכניסו למיקרוגל, ואף אחד לא התחכם לומר שהוא יכניס כלי אחסון העשוי מברזל וכדו', וזאת למה? אלא כיון שכך כתוב בספר ההוראות על פי הוראות יצרן אז בודאי שהוא יודע וכך צריך לעשות! ובענייני המצוות גם כן, אנחנו צריכים לקיים את המצוות כי כך ציוה הבורא שציוה אותן ולא בגלל הבנה כל שהיא או הגיון כזה או אחר, ואת זאת אנחנו מדגישים בקיימנו את מצות פרה אדומה.
ביאורו של רבי משה הדרשן בכפרת פרה אדומה
א: פרה אדומה טבעית ומשלהם
והנה, רש"י מביא בסוף פרשת פרה אדומה את פירושו של רבי משה הדרשן, שאין לקיים מצות פרה אדומה אלא הנולדת מאליה אלא "משלהם" [י] , כלומר, לו יצוייר שיקום מדען שיצליח לפצח את הקוד הגנטי של הפרות ועל ידי זה הוא יוכל ליצור בעבודת מעבדה על ידי תרכובות שונות ומיוחדות פרה אדומה תמימה לחלוטין, לא נוכל לקיים בה מצות פרה אדומה כי התורה מצריכה שתהיה מעם ישראל דוקא ומשלהם, וזאת משום שפרה אדומה באה לכפר על חטא העגל, ושם היה האיסוף של הזהב משלהם דוקא, כך כנגד זה צריך שפרה אדומה תהיה משלהם דוקא ולהביאה אל הכהן.
תבוא אמה ותקנח – פרה אדומה "אם" העגל
עוד מביא שם רש"י [יא] את הטעם לכפרת פרה אדומה את חטא העגל במשל הידוע לבן שפחה שטינף בארמון של המלך, אומרים, תבוא אמו ותנקה את הטינוף של בנה, כך גם תבוא הפרה היא כביכול אמו של העגל ותקנח - ותכפר על מה שחטאו עם ישראל בעגל. ולכאורה ההסבר בזה הוא, שעניין הפרה אדומה בכוחה לכפר מתוך שהיא חוקה ואותה אנו מקיימים בגלל הציווי ולא מתוך השגה אנושית או תובנה שרכשנו ולפיה אנו פועלים, וכנ"ל.
טענות עם ישראל שהביאו אותם לחטא העגל
מה היה חטא העגל? לעם ישראל לכאורה היתה טענה אמיתית, הם הרי נמצאים בלב המדבר, כמה מליוני אנשים [יב] - שהם שש מאות אלף אנשים מגיל עשרים עד גיל ששים, ובצירוף נשים זקנים וטף הרי לך כמה מיליונים, והם עומדים באמצע המדבר ללא מנהיג, ללא ידיעה מה תהיה אחריתם ללא אוכל ומים, וכי עד עתה היה להם את משה רבנו שהיה מוליך ומביא, אבל ללא משה רבנו מה יעשו! והמפרשים שואלים על זה וכי משום כך הגיעו למדרגה כזאת שפלה לומר על עגל מזהב "אלה אלהיך ישראל", והרי זה עתה יצאו ממ"ט שערי טומאה ממצרים, חזו וחוו את עשר המכות שהקב"ה שלח על המצרים והפך כל סדרי בראשית למענם, קרע להם את הים וכל העולם הכיר בזה ובעוברם בים ראו מחזות אלקים כמו שאמרו חז"ל [יג] שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן בנבואתו, הביאם לפני הר סיני ושם קיבלו את התורה בקולות וברקים עד שכל העולם כולו נזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, אז איך יכלו אחרי כל זאת לומר על גוש זהב "אלה אלהיך ישראל"! ומיישבים [יד] בשורש הדברים, שבאמת עם ישראל לא האמינו שהעגל הוא שהוציא אותם ממצרים, בפרט שהרי זה עתה הם אלו שבראו אותו ויצרו אותו, אלא כל העניין היה שכשמשה רבנו בושש לבוא [טו] , וגם הבינו וידעו שמשה רבנו היה המתווך בינם לבין הקב"ה, וכמו שבעשרת הדברות כששמעו שני דברות ראשונות מפי הגבורה פרחה נשמתם והוצרכו לבוא למשה רבנו ולבקש ממנו שהוא ידבר עמם [טז] וישמעו אותו, כי הם לא יכולים לשמוע את הקב"ה ישירות וצריכים מתווך, על כן הם אמרו שמכיון שמשה רבנו לא נמצא הם חייבים להמציא מתווך שיהיה אמצעי לקשר בינם לבין הקב"ה, ודרכו יעבירו את מסריהם ואת בקשותיהם לקב"ה, ולכך בקשו לעשות עגל שגם יהיה חכם ויבין את בקשותיהם, כמו שאמרו חז"ל שלקחו את הטס המיוחד שהביא מיכה וכתוב עליו "עלי שור עלי שור" וזרקו אותו לאש וכך יצא העגל הזה שהיה גם מהלך ואוכל עשב, ומדוע דוקא עגל? כנגד שור שבכוכבים וכו' כפי ביאור חז"ל בעניין זה. ולכאורה מדוע יצא הקצף עליהם ומתו שלש מאות איש מעם ישראל? אלא, שטעותם היתה בכך שכשעלה משה למרום אמר להם אני עולה לארבעים יום וחוזר, וכל מי שיש לו בעיה: "הנה אהרן וחור, מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כ"ד, י"ד).
ב: עומק הבנת שיבוש דעתם של החוטאים בעגל
כשהתחילו החוטאים בעם לעשות את עגל הזהב, ניגש אליהם חור והוכיח אותם על כך והרגו אותו, וכשבאו אל אהרן, ניסה אהרן להרויח זמן ואמר להם להוריד את התכשיטים ולהביאם, וחשב בדעתו שאדהכי והכי כבר יעבור הזמן שאמר משה להתעכב בהר והכל יעבור, ואליו לא באו בהתבטלות גמורה לשאול את פיו מה עליהם לעשות כעת שמשה מתעכב ולא נמצא אתם, אלא פנו אליו עובדתית ואמרו לו שהמצב כעת הוא שהם במדבר ללא לחם ומים וכי הם עלולים למות במדבר. פניה זו מורה על כך שהם מתחכמים עם הדברים שנאמרו להם, וכי הם "מבינים יותר טוב" לנתח את המצב בעצמם, ובכך הם מורים על חוסר אמונה שלמה ומוחלטת במשה רבנו ובתורתו. הם דואגים לרווחתם, לטובתם ולכך שהם לא ישארו לבד, וביותר, הם מראים ח"ו שכביכול בורא עולם צריך עזרה, והביעו דאגה שמא אין לו מנהיג מתאים זמין כרגע, והם גמרו בדעתם שבאמת אין אדם בשר ודם עלי אדמות שיכול לקחת את מנהיגותו של משה רבנו ולכך אמרו ליצור יצירה חדשה בצורת עגל שהוא יהיה כביכול המתווך בינם לבין הקב"ה.
כך ששורש החטא של עם ישראל היה בכך שבגלל נטייתם לרצות להבין ולעמוד על טעמו של כל דיבור ועניין הגיעו לידי כך שהם רצו ליצור יצירה חדשה שהיא כל כולה נגד רצונו של הקב"ה, ולא האמינו בכח הַמְצַוֶּה וחשבו את הַמִּצְוָה לזמנה, וכל זמן שהיה משה רבנו קיים יכלו לקבל את ציווייו אבל כעת שהמצב השתנה ואין משה רבנו נמצא אתם אז גם הבסיס של הציוויים ניתן לשינויים. לכך מביא רבי משה הדרשן, שהכפרה לחטאם היה מונח בשורש מצות פרה אדומה, שבקיימנו מצוה זו - שהיא חוקה ואין לנו רשות להרהר אחריה - אנו בהכרח מורים על כך שכל המצוות שאנו מקיימים אינם בגלל הבנתנו אותן וההגיון שבהן דוקא, אלא בגלל שהקב"ה ציוה ואין לנו שום רשות לחפש ולהרהר שסיבת קיימנו אותן היא טעמן והגיונן.
טעם לטהרת פרה אדומה בטומאת מת דוקא
עוד נקודה שצריכים להתבונן בה בעניין פרה אדומה. כתוב במפרשים שכל הטומאה שבאה לטהר הפרה האדומה היא דוקא טומאת מת.
ה"אור החיים" הקדוש [יז] עוד מוסיף לבאר מדוע הוצרכו לפרה אדומה דוקא אחרי מתן תורה, משום שלפני מתן תורה לא הוזקקו עם ישראל לפרה אדומה, לפי שמושג טומאה וטהרה התחדש בעם ישראל רק לאחר מתן תורה. היסוד לכך הוא, שכן רק אחרי שיש לעם ישראל את התורה ואת הקדושה אז מגיעה הטומאה, כי הטומאה היא העדר הקדושה והטהרה. רק מתי שמתקיים מושג של קדושה וטהרה בחייו של אדם מישראל, שייך גם מושג של טומאה. אי לכך, רק אחרי שדבקה בהם קדושת התורה וטהרתה בהכרח התחדשה מציאות שלילית של טומאה בהעדרה של אותה קדושה עילאית. והמשל הידוע שהביא, לבאר מציאות טומאת מת השייכת דווקא בישראל ולא באומות העולם מספר בעניין כלי מלא זבל וכלי מלא דבש המוצאים זה לצד זה בחוץ. לאן ימשכו הזבובים ומה ימהר להתליע? הרי ברור שהכלי מלא בדבש יתמלא במהרה בנמלים וזבובים כי יימשכו אליו ביותר, אמנם רק מעט זבובים יימשכו אל הזבל. כך גם הנמשל בדיני טומאת מת: אותה טומאה קשה וחמורה נדבקת דווקא לגוף חומרי שהתקיימה בו קדושה. דווקא בגוף ישראל עם צאת הנשמה רח"ל, נוצר חסרון גדול וההעדר מחייב תפישה של כוח שלילי המתמלא בריק הרוחני שנוצר. נשמת ישראל בעודם חיים יש בהם קדושה הפועלת בתוכם, וכשיוצאת ממנו הקדושה, נוחתת עליו הטומאה, וזו טומאת מת. מכאן הוכיחו: "אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם", שהרי עכו"ם אינם מטמאים ולא נטמאים בטומאת מת, כי הם כלי שאינו מכיל קדושת ישראל.
ובאותו עניין שטומאת מת התחדשה רק לאחר מתן תורה, כתב ברמב"ן [יח] ובכלי יקר [יט] טעם נוסף: התוכנית המקורית הייתה, שלא יהיה שייך מושג של "טומאת מת" בעם ישראל אלא רק במציאות שמתרחש מוות במפתיע. ואכן, לפי תוכנית זו, במיתת נשיקה לא היתה צריכה להיות טומאה כלל ועיקר מן הדין. ובביאור הדבר מסביר ה"כלי יקר" שעם ישראל במעמד הר סיני תיקן את עונשו של אדה"ר והיו ראויים שלא למות שהרי בטלה מהם טומאת הנחש. לפיכך מושג "טומאה" היה שייך רק למי שמת על ידי מלאך המוות, אבל המת במיתת נשיקה לא הייתה צריכה להיות בו מושג של טומאה וגם לא היה אמור לטמא. וכן היה במיתתו של רבנו הקדוש שמת שלא על ידי מלאך המות ולא היה צריך להתעסק בו.
תוכנית זו נגוזה ברגע שחטאו עם ישראל בחטא העגל. מעלה זו של חיים ומוות בקדושה ובטהרה השתנתה משעה שחטאו בחטא העגל ונגזר עליהם שיהיו נטמאים בטומאת מת בכל גוונא, ולכן פרה אדומה היתה צריכה לכפר על אותו החטא.
הקשר בין טומאת מת ל"נעשה ונשמע" שבמתן תורה
ולפי דברינו זה מובן, כי במתן תורה היתה אמונה בקב"ה כל כך עצומה שאמרו פה אחד "נעשה ונשמע" כלומר שהיו מוכנים לעשות הכל מבלי להסתכל על המצוה אלא הַמְצַוֶּה. במעמד הר סיני התמלאו עם ישראל במסירות נפש וברצון להיות עבדיו של הקב"ה גם מבלי להבין בשעת הציווי כל דבר ודקדוקו, וממילא לא היה שייך בהם טומאת מת כלל, וכפי שאמרנו שטומאת מת היתה צריכה להיות חוץ ממיתת נשיקה.
מה הקשר בין מעמד הר סיני לביטול מושג הטמאה מעם ישראל?
אולי אפשר לחדש יסוד עמוק שטמון בפירוש הרמב"ן והכלי יקר. נמצינו למדים שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של ישראל והתעלו לדרגה גבוה שלא היה שייך בהם מושג של טומאה אף במותם אם לא בעטיו של מלאך המוות ומפאת מוות פתאומי.
מה הוביל לדרגה עילאית זו ולהזדככות נפשית וגופנית עד כדי כך? אולי אפשר יהיה לחדש שהטעם לכל זה מרומז בסיסמה השגורה בפי כל אחד מישראל והיא המזכירה תמיד על אותו מעמד מרוממם והיסטורי: "נעשה ונשמע"! אמירה זו בקעה מעומקא דליבא של נפש האומה ובאותו מעמד כביר זכו לקבל יחד, כאיש אחד ובלב אחד עול מלכות שמים. באמירת "נעשה ונשמע" בא לידי ביטוי רצונם להתבטלות כלפי הבורא יתברך. בהקדמת "נעשה" ל"נשמע" העידו כולם שברצונם לקיים ציוויו של השם מבלי לחפש טעמים והגיון אנושי, רצו פשוט "לעשות" אפילו אם טרם זכו "לשמוע".
מתוך מעלת התבטלות זו זכו שינטל מהם שיעור משמעותי מן הטומאה. אמנם בחטא העגל צמח קולו של השטן שבלבל את העולם והכניס פחד מורא וספק בלב העם ומתוך כך באו לאותו חטא נורא ובעקבותיו באו למושגי טומאת מת החמורים כ"כ.
נראה שיש קשר בין מידת הדבקות של עם ישראל בבורא יתברך לבין מידת הטהרה ודיני הטומאה שמתבטלים מהם באוחזם את מידת ההתבטלות והאמונה. מה שהביא לטהרתן של ישראל היה ה"נעשה ונשמע", ומה שהביא עליהם מציאות של טומאה חמורה זה הספק ובלבול הדעת והריחוק מהקב"ה בשעה שחטאו בעגל.
לפי רעיון זה מובן מדוע מצוות פרה אדומה היא "חוקה" שחקק לנו הבורא יתברך. רק ע"י ביצוע מצווה שטעמיה וסודותיה נסתרים מאיתנו, ובכל זאת אנו מקיימים אותה על מנת לעשות רצונו יתברך, רק ע"י זה בא התיקון לאותו בלבול וספק שצץ בחטא העגל. ע"י שעם ישראל זוכה להפגין דבקות והתבטלות ע"י קיום מצוות פרה אדומה, מתחזק כוח האמונה שבכוחו כאמור להביא לטהרתן של ישראל.
שנזכה לזכור ולדעת שהכל מאיתו יתברך, ושנזכה לעבוד אותו ביראה ופחד תוך ביטול הגוף והשכל לרצונו באמת.
[א] וז"ל: "זאת חקת התורה - צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו', או זאת חקת הטומאה, או חקת הטהרה, כדרך אומרו (שמות יב מג) זאת חקת הפסח. ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרבותינו ז"ל שאמרו (ברכות כב) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רבותינו ז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו', מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה", ע"כ.
[ב] והדייקנים כבר עומדים מדוע באמת הדיבור כאן היה גם למשה וגם לאהרן.
[ד] וז"ל ה"אור החיים" הקדוש: "אשר צוה ה' לאמר - צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה, והלא רואני כי ה' הוא המצוה לאמר, שכן אמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וכו' עוד, למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו' זאת חקת התורה", ע"כ.
[ה] (במדבר יט, ב) וז"ל: "ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים".
[ז] וז"ל: "אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות, שהשכל מחייבם, כגון כבוד אב ואם, גניבה, גזילה, אונאה, רציחה, וכדומה, שמעיות, שבת, כי בו שבת הבורא, יום טוב, על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה, שלא לעבוד זולת אלקינו, כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים, הנגלים למשה, ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פרק ו), שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה מסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר", ע"כ.
[ח] וז"ל: "זאת חקת התורה לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה, לשון רש"י מדברי רבותינו (יומא סז:) וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ. עכ"ל.
[ט] (אבות פ"ה, ט"ז): "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר - בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר - אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם".
[י] וז"ל (במדבר י"ט כ"ב): "ומ"א העתקתי מיסודו של ר' משה הדרשן וזהו: "ויקחו אליך - משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם".
[יא] וז"ל (שם): "פרה אדומה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו, תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל".
[יב] אמרו מחשבי החשבונות שהיו כ-ארבעה או חמישה מליוני אנשים למרגלות עם סיני. החשבון הפשוט ביותר הוא שאם יש שש מאוד אלף גברים, הרי אותו מספר נשים הוא מליון מאתיים אלף, ואפי' אם נאמר לקולא שבקולא שהיו לכל זוג רק שלושה ילדים הרי לנו עוד מליון שמונה מאות אלף איש, הרי לך שלושה מליוני אנשים לבד זקנים מעל גיל ששים. והרי אנחנו יודעים שכל אשה ילדה ששה בכרס אחד, הרי שמספר הילדים הוכפל רק בלידה אחת בלבד. כך שיש שהגיעו למספר כולל של כ-חמשה עשר מליוני אנשים (!) [כולל ערב רב] (עיין שיטה מקובצת על מסכת פסחים).
[יד] וז"ל הרמב"ן (שמות ל"ב, א): "בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים וכו', אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וכו' וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום", עיי"ש באורך.
[טו] ולפי חשבונם היה זה איחור של שש שעות בלבד (שבת פ"ט ע"א).
[טז] 'וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' (שמות כ, טז).
[יז] "והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל, במה שאמר זאת חקת התורה, פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה, נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם בחייהם, שבנוגע במת, או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד, אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם, גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' (להלן פסוק יד) ישראל מטמאים באהל ואין אומות העולם מטמאין באהל:
וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה, לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל, ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החדר המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה".
[יח] וז"ל: "וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין, ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן".
[יט] וז"ל: "וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמתן תורה נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמות רבה מא ז), ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דוקא ממלאך המות שלא ימותו כי אם בנשיקה על פי ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא על ידי מלאך המות הבא מסיטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג ב ועיין שם בתוס' ד"ה אותו) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המות ובטלה הטומאה ועל ידי העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המלאך המות ואם כן העגל גרם טומאת המת על כן תבוא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה על ידי אפר הפרה, וזה פירוש יקר".