הגמרא במסכת פסחים ק: מביאה את מחלוקת רב ושמואל האם הקידוש בשבת חייב להיאמר במקום הסעודה או לא.
רב סובר כי ניתן לעשות קידוש שלא במקום סעודה, ולכן האורחים ששמעו קידוש בבית הכנסת הרי הם יצאו ידי חובת קידוש והם אינם נזקקים לקדש פעם נוספת בביתם.
ושמואל חולק וסובר שהקידוש צריך להיעשות דווקא במקום הסעודה, ולכן שמיעת הקידוש בבית הכנסת אינו מועיל ויש למתפללים לקדש פעם נוספת בביתם.
בראשונים מובאים כמה טעמים מדוע צריך לקדש דווקא במקום הסעודה. הרשב"ם בפירושו הראשון וכן התוס' והבה"ג ועוד ראשונים סוברים שהדין נלמד מדרשת הפסוק " וקראת לשבת עונג " ופירוש הפסוק הוא, שבמקום הקריאה לשבת- שהיא הקידוש, שם גם צריך להיות העונג- שהוא הסעודה.
עוד מפרש הרשב"ם בפירושו השני, כי דין קידוש במקום סעודה נלמד מסברא , שמאחר ותיקנו לומר את הקידוש על היין, מסתבר כי יש לומר את הקידוש על היין של הסעודה, משום שהוא יין חשוב יותר.
יש מן האחרונים המבארים, כי שני פירושי הרשב"ם נחלקו האם דין קידוש במקום סעודה מתייחס אל הסעודה שהיא צריכה להיות במקום שנעשה הקידוש, ובמילים אחרות זהו דין שחל על הגברא בכדי להורות למקדש היכן לקיים את סעודת השבת.
או שהדין קידוש במקום בעודה מתייחס אל היין, ובמילים אחרות זהו דין על החפצא, שהופך את היין לחשוב ומיוחד, משום שהוא קשור לסעודת השבת שהיא קבועה וחשובה.
לפירוש הראשון של הרשב"ם דין קידוש במקום סעודה מתייחס אל הסעודה, שהיא צריכה להיאכל במקום שבו נעשה הקידוש, וממילא מקום הקידוש הוא מגדיר את מקום הסעודה.
אבל לפירוש השני של הרשב"ם, לא היין משפיע על מקום הסעודה, אלא הסעודה היא המשפיעה על היין, ובגלל אכילת הסעודה החשובה, גם היין מקבל את חשיבותו ולכן גם הקידוש נאמר עליו.
לאחר שהוגדר טעם הדין של קידוש במקום סעודה יש להבין מהי סעודה.
הראי"ז סובר כי ניתן לקדש ולאכול מיני מגדים בבית אחד, ולאחר מכן לצאת לבית אחר ולאכול שם את סעודת השבת, וזאת מבלי הצורך בעשיית קידוש נוסף בבית השני.
סברת הריא"ז היא שאומנם אכילת מיני מגדים בימות החול הרי מוגדרת כאכילת עראי, אך בשבת משום חשיבות השבת, גם אכילת עראי מקבלת חשיבות נוספת, וממילא אכילת מיני מגדים נחשבת כעינוג ואכילת קבע.
לאור זאת סובר הריא"ז, כי ניתן לאכול מיני מגדים לאחר עשיית הקידוש, ובכך לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה.
אך רבי נטוראי גאון סובר שבכדי לקיים את הדין של קידוש במקום סעודה, יש לאכול לאחר הקידוש דווקא פת ולא מין מאכל אחר.
בבית יוסף באו"ח סי' רעג' מביא את שיטת הגאונים הסוברים שביחס לדין של קידוש במקום סעודה, גם שתיית יין בשיעור רביעית, יכולה להיחשב כקביעות סעודה.
אך המשנה"ב באו"ח סי' רעג' וכן בביאור הלכה מובאים דברי הרעק"א שפוסק כשיטות הראשונים ששתיית רביעית יין אין בה חשיבות לעניין קידוש במקום סעודה, ולכן כתב המשנה"ב שיתכן לסמוך על שתיית רביעית יין רק בשעת הדחק.
בשו"ע או"ח סי' רסט' ס"א פסק להלכה את שיטת שמואל הסובר כי אין קידוש אלא במקום סעודה. מתוך פסק השו"ע עולה כי המנהג של קידוש על יין בתפילת ערבית של שבת איננו נצרך בזמנינו.
וזאת משום שציבור המתפללים ואף האורחים אוכלים בבתיהם, וממילא הקידוש בבית הכנסת אינו מוגדר כקידוש במקום סעודה ואין יוצאים בו ידי חובה.
והקשה הטור באו"ח סי' רסט' על אותם הנוהגים לקדש בבית הכנסת, שלכאורה הם מברכים את ברכות הקידוש לבטלה וזאת משום שהקידוש בתפילת ערבית איננו מועיל לצאת ידי חובת קידוש, משום שהוא לא נעשה במקום סעודה.
וליישב מנהגם, הביאו הראשונים את שיטת רבי נטרונאי גאון, הסובר שניתן לקדש בבית הכנסת למרות שהקידוש נעשה שלא במקום הסעודה, משום שבקידוש יש גם רפואה לעיניים.
דהרי הגמרא בברכות מג: אומרת שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובקידוש הלילה יש כוח לרפא ולחזק את מאור העיניים שנפגע.
ומשום טעם זה סובר רב נטרונאי גאון שניתן להמשיך ולנהוג בעשיית הקידוש בבית הכנסת בכדי לתת מזור ומרפא לעיניים.
והקשה האור זרוע שגם לסברת רב נטרונאי גאון, עדיין יש להבין, מדוע צריך לעשות קידוש בבית הכנסת, והרי כל אדם יוכל לרפא ולחזק את מאור עיניו, על ידי הקידוש שהוא עושה בביתו.
ומתרץ הב"ח, שמאחר ובבית הכנסת עשויים להתפלל גם עניים שאין ידם משגת לקנות יין, וממילא את הקידוש בביתם הם יעשו על הפת, לכן ראוי לקדש על היין בבית הכנסת, בכדי שגם העניים יזכו ברפואה.
אלא שמקשה הריב"ש בשו"ת סי' מ' שלכאורה סגולת הרפואה שבקידוש היא מכוח קיום המצווה, וממילא בקידוש בבית הכנסת שאין יוצאים בו ידי חובה, אזי הוא אינו קידוש שיש בו את סגולת הרפואה.
עוד הקשו הרשב"א ועוד ראשונים שלכאורה איך מותר לטעום מיין הקידוש בבית הכנסת, והרי אם הקידוש אינו במקום סעודה, ממילא השומעים לא יצאו ידי חובת קידוש, ולכן הם אסורים בטעימת היין עד אשר יעשו קידוש כדין.
ומתרץ הרשב"א שדין קידוש במקום סעודה הוא דין דרבנן, אבל מדאורייתא גם קידוש שלא במקום הסעודה יוצאים בו ידי חובה.
ובכדי שהעניים או כל מי שאין לו יין יוכל גם הוא לזכות בסגולת הרפואה, אזי חכמים עקרו את תקנתם לעשות את הקידוש במקום הסעודה, והעמידו את דבריהם על דין התורה, ולכן הקידוש בבית הכנסת מועיל.
במיוחס לר"ן על מסכת שבת הביא מחלוקת ראשונים כיצד מתרפאים ביין הקידוש. יש הסוברים שהרפואה נעשית על ידי שתיית היין, אבל הרי"צ גיאת ועוד ראשונים סוברים שיש לתת את היין על גבי העיניים.
ובאליה רבה סי' רעא' הביא את דברי האגודה בברכות פ"ו, שלשיטות הסוברות כי לתת את היין על גבי העין ממש, אזי בהכרח יש לומר, שהנתינה נעשית ביום חול, מפני האיסור של עשיית רפואה בשבת.
ועוד ביאר האליה רבה, שאולי יש להבדיל בין נתינת היין בתוך העין שהיא אסורה, לבין נתינת היין על גבי העין שהיא יכולה להיות מותרת, וזאת כדאיתא בשו"ע או"ח סי' שכח' סעי' כ' שאין ליתן יין לרפואה לתוך עינו, אבל מותר לתת יין על גבי עינו.
אלא שגם חילוק זה צריך עיון לדינא, משום שהמשנה ברורה בסי' שכח' סע"ק סו' הביא את דברי המגן אברהם ועוד אחרונים שההיתר שנאמר בשולחן ערוך לתת יין על גבי עינו בשבת, הוא משום שאמרינן דלרחיצה עביד ליה, אבל בזמנינו שאין דרך לרחוץ ביין, הרי אסור לתת יין אפילו על גב עינו.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.