הגמרא בבא מציעא סג: מביאה את דברי רב נחמן שכל "אגר נטר" שפירושו תשלום עבור המתנת המעות, הרי הוא כריבית וממילא הוא אסור.
בדרך כלל המתנת המעות (אגר נטר) נעשית כאשר המלווה מסכים שכסף ההלוואה לא יחזור אליו אלא יישאר לעוד תקופת זמן אצל הלווה. בתמורה להסכמה, הלווה מוסיף עוד תשלום מעבר לסכום הקרן.
בדף סה. מובאת המשנה שאומרת כי ישנם מצבים בהם אין חשש ריבית ומותר להרבות בתשלום בשכירות קרקע או בית דירה אך לא במקח וממכר.
ומבארת המשנה שאם התשלום עבור חודש שכירות הוא סלע ותשלום השכירות לשנה עומדת על שנים עשר סלעים.
אזי מותר למשכיר לומר לשוכר תשלם עכשיו מראש את דמי השכירות לכל השנה ותמורת התשלום המוקדם אני המשכיר אתן לך הנחה של שני סלעים ולכן תשלם לי רק עשרה סלעים.
ומקשה הגמרא שלכאורה התניית המוכר לתשלום במזומן של עשרה סלעים, מול פריסת תשלומים של שנים עשר סלעים לשנה, היא בעיה של אגר נטר – שכר המתנת המעות.
וזאת משום שבפריסת התשלומים השוכר כביכול משאיר אצלו את דמי השכירות שמגיעים למשכיר ובתמורה להמתנת המעות השוכר משלם שנים עשר סלעים במקום עשרה סלעים.
ומתרצת הגמרא שהחוב של השוכר למשכיר מתחיל רק בתום תקופת השכירות(בסוף השנה) וממילא בעת עשיית ההסכם והתנאים השוכר עדיין לא חייב כלום למשכיר.
ולכן תוספת שני הסלעים שהשוכר מוכן להוסיף למשכיר היא לא שכר המתנת המעות משום שכעת בעת תחילת השכירות השוכר לא מחזיק בכסף שמגיע למשכיר וממילא אין בעיה של המתנת מעות.
אבל במקח וממכר חיוב התשלום הוא מיד בעת ביצוע העסקה ולכן אם בזמן העסקה המוכר נאות להמתין עם התשלום בתמורה לתוספת כספית, אזי מתעוררת בעיה של המתנת מעות ביד הקונה.
לכן במקח וממכר שהחיוב לשלם למוכר הוא מיידי יש בעיה של אגר נטר (שכר המתנת המעות ) ואילו בשכירות אין בעיה.
פיצוי על הלנת שכר
הרא"ש בבבא מציעא סימן כא' פסק להלכה את הדין שאין המתנת מעות בשכירות וכפי דברי המשנה.
בהגהות אשרי על הרא"ש הביא את דברי המהרי"ח והאור זרוע שמתוך דברי הגמרא יש ללמוד כי בתחילת תקופת השכירות מותר לשוכר לשלם את דמי השכירות במזומן בתמורה להנחה במחיר השכירות.
אך בתום ימי השכירות לאחר שכבר נוצר חוב תשלומים למשכיר אזי אסור לשוכר לבקש ארכה במועד התשלום בתמורה להוספה על הקרן.
על פי מסקנה זו כתבו המהרי"ח והאור זרוע כי בעל הבית שעיכב את משכורת המלמד של בנו, אסור לו למלמד לבקש תוספת תשלום בגלל עיכוב התשלום של המשכורת.
והסיבה היא כי לאחר תום ימי הלימוד כבר נוצר חוב ממוני למלמד וממילא לבעל הבית אסור להוסיף על החוב בשביל לדחות את מועד התשלום.
שיטת הראבי"ה
הראבי"ה (הובאו דבריו באור זרוע ב"מ סי' קפא') חולק וסובר כי למלמד יהיה מותר לבקש תוספת תשלום על העיכוב בתשלום המשכורת שלו ולא תהיה בזה כל בעיה של שכר המתנת מעות.
בהמשך דבריו הביא הראבי"ה כי האבי עזרי הוכיח שמותר למלמד לתבוע תוספת תשלום על עיכוב שכרו מדברי הגמרא הגמרא במסכת מכות בדף ג. שאומרת כי עדים זוממים אשר שיקרו בעדותם ואמרו שראובן הלווה לשמעון אלף זוז לשלושים יום ואילו שמעון טוען כי ההלוואה היא לעשר שנים ועדיין לא הגיע זמן הפירעון של ההלוואה.
אזי העדים הזוממים חייבים לשלם מדין "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" ומבארת הגמרא שאופן החישוב בכדי להבין כמה הם זממו להפסיד לשמעון הלווה.
נעשה על פי התחשיב של כמה אדם שלווה כסף מוכן לשלם למלווה בכדי שהוא יאריך לו את זמן הפירעון של ההלוואה.
וממילא מוכח שיש מצב בו ניתן לשלם עבור הארכת זמן התשלום שזהו בעצם שכר המתנת המעות. ולכן אומר האבי עזרי שחשבון הגמרא במכות ביחס לשווי דמי הארכת מועד הפירעון יכול להתקיים רק בתשלום שכירות או משכרות שהתעכבו.
משום שבהלוואה רגילה כולם מודים שיש איסור להאריך את זמן הפירעון תמורת תוספת תשלום ולכן על כורחך דברי הגמרא במסכת מכות מתפרשים במקרה של עיכוב בתשלום המשכורת או שכירות וכדו'.
אלא שעדיין יש להבין בשיטת האבי עזרי והראבי"ה את מהות ההבדל שבין חוב ממוני שנובע מהלוואה שיש בו איסור ריבית(המתנת מעות) לבין חוב ממוני שנובע מעיכוב משכורת שאין בו בעיה של ריבית(המתנת מעות)
שהרי בשני המקרים הללו כעת יש חוב ממוני ולכאורה מדין ריבית יש לאסור תוספת תשלום בעבור דחיית מועד הפירעון וממילא יש להבין מדוע לשיטת הראבי"ה יש להבחין מהו מקור החיוב הממוני.
וביאר בחתם סופר חו"מ חלק ה' סי' קמד' ובחידשי חת"ס על מסכ' בב"מ עג. שאומנם אין דורשין טעמא דקרא אבל במקום שהתורה כתבה במפורש את טעם המצווה אפשר ללמוד מכך.
באיסור ריבית כתבה התורה "וחי אחיך עמך " ומשמע שהתורה אוסרת לקיחת הריבית על ההלוואה משום שהתורה רוצה להגן על העני והמסכן ועל כן התורה הטילה את חיות הלווה על המלווה.
אבל בדמי השכיר אמרה התורה " בל תלין " וזאת בכדי להחיות את נפש השכיר שיהיה לו ממה לפרנס את נפשו ונפש ביתו.
וממילא סובר החתם סופר שבחוב הנובע מהלוואה אזי תוספת תשלום היא נוגדת לרצון התורה של "וחי אחיך עמך " משום שיש בתוספת משום הכבדה על העני והנזקק וממילא היא אסורה.
אבל תוספת תשלום הנובעת מעיכוב בתשלום המשכורת הרי היא תואמת לרצון התורה לקיים את נפש השכיר והיא אף תואמת לטעם התורה באיסור בל תלין שהשכיר נושא את נפשו אל המעסיק שייתן לו את פרנסתו.
וממילא תוספת התשלום בגין עיכוב המשכורת הוא מותר והוא מתאים לרצון התורה לסייע לשכיר לקיים את נפשו ונפש בני ביתו.
שיטת האור זרוע
לאחר שהובנה שיטת הראבי"ה יש לחזור ולבאר את שיטת האור זרוע (שהובאה לעיל )הסובר כי גם בדמי שכיר יש איסור המתנת מעות.
וביאר האור זרוע כי ראיית הראבי"ה מדברי הגמרא במסכת מכות אשר מחשבת לעדים הזוממים את הפער התשלום שבין הלוואה לחודש ובין הלוואה לעשר שנים היא איננה מוכרחת וכי ניתן לבאר את דברי הגמרא באופן אחר.
משום שהגמרא בבא מציעא ע. מביאה את דברי רב ענן בשם שמואל שמעות של יתומים במקרים מסוימים ובתנאים מיוחדים מותר להלוות אותם בריבית שאינה מדאורייתא(מבלי לבאר את הסברות והטעמים) וממילא ניתן לומר שהגמרא במסכת מכות עוסקת בהלוואה של מעות יתומים ולאו דווקא בתשלום בגין עיכוב משכורת כפי שהבין הראבי"ה.
או שניתן לפרש כי הגמרא במסכ' מכות עוסקת בכספים של צדקה ששיטת האור זרוע שבתנאים מסוימים מותר להלוותם בריבית דרבנן (מבלי לבאר את הסברות והטעמים) וממילא טוען האור זרוע שראיית הראבי"ה היא איננה ודאית ומוכרחת וממילא גם ניתן לחלוק על שיטתו.
לאור האמור מצינו מחלוקת ראשונים של הראבי"ה והאור זרוע האם עובד יכול לתבוע פיצויים בגין הלנת שכר. יסוד הדיון מבוסס על המחלוקת האם שכר המתנת המעות בדמי שכיר מותרת או אסורה מדין ריבית של אגר נטר (שכר המתנת המעות).