הגמרא במסכת שבת ד. אומרת כי מותר לאדם לעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת (הוצאת הפת מן התנור) עוד בטרם הפת תאפה, בכדי למנוע את עצמו מאיסור דאורייתא של אפייה בשבת.
במהלך הסוגיא הגמרא דנה האם לאדם אחר, שלא הכניס את הפת לתנור, מותר לעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת, וזאת כדי שחברו שהכניס מוקדם יותר את הפת לתנור, לא יעבור על איסור דאורייתא בשבת.
על כך השיבה הגמרא, כי לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ועל כן אין לאדם לעבור על איסור דרבנן בכדי להציל את חברו מאיסור דאורייתא.
והקשו התוס' שלכאורה מצינו בכמה מקומות בש"ס, שמותר לאדם לעבור על איסור, בכדי שחברו לא יעבור על איסור אחר, וכגון הא דאיתא בפסחים נט. שלמרות האיסור להקריב קורבנות לאחר תמיד של בין הערביים.
בכל זאת בערב פסח הכוהנים יכולים לעבור על האיסור ולהקריב קורבנות עבור מי שהוא מחוסר כיפורים (טמא כגון זב וכדו' שטבל אך עדיין לא הביא את קורבנותיו) וזאת בכדי שהמחוסר כיפורים יוכל לאכול בלילה את קרבן הפסח.
ולכן מתרצים התוספות כי יש לחלק ולהבחין בין מקרה שחברו עבר עבירה בשוגג לבין מקרה שבו הפעולה נעשתה במזיד.
אם חברו הדביק את הפת בתנור מתוך שגגה, כי לא ידע שהמעשה אסור, או שלא ידע על שבת, אזי מותר לעבור על איסור רדיית הפת בכדי להצילו מאיסור אפייה בשבת.
אך אם חברו הדביק את הפת בתנור מתוך זדון או כוונה תחילה, אזי אין היתר לעבור על איסור הרדייה בכדי להציל את חברו מאיסור שבת.
הרשב"א בשו"ת ח"ז סי' רסז' נשאל האם מותר לחלל שבת בכדי להציל ילדה שנחטפה על ידי ישראל משומד במטרה להעבירה על דתה. יסוד הספק הוא האם מותר לחלל שבת בשביל ספק הצלה משמד, כמו שיש לחלל את השבת בשביל ספק פיקוח נפש.
וכתב הרשב"א כי דעתו נוטה לאסור חילול שבת בשביל הצלה משמד, משום שהגמרא במסכת שבת ד. בסוגיית רדיית הפת סוברת, שלא אומרים לאדם חטא ברדיית הפת, בכדי שיזכה חברך ויינצל מאיסור אפייה בשבת.
ומבאר האגרות משה או"ח קטז' כי התוס' והרשב"א נחלקו האם ההתייחסות לעונש הכרת היא כמו לפיקוח נפש או לא.
הרשב"א שאוסר לחלל שבת בכדי לנסות ולהציל משמד סובר כי אין להתייחס לחשש השמד כאל ספק פיקוח נפש, ולכן אין לנסות ולהציל בשבת.
ואילו התוס' סוברים כי חשש כרת כמהו כספק פיקוח נפש, ולכן מותר לרדות את הפת בכדי שחברו לא יעבור על איסור אפייה בשבת.
מתוך ביאור האיגרות משה, עולה כי ההתייחסות לחשש כרת כחשש לפיקוח נפש, יהיה רק במצב בו החבר הכניס את הפת בשוגג, משום שרק במקרה זה תוס' התירו את רדיית הפת בכדי להציל את החבר.
אך במקרה של הכנסת הפת במזיד, למרות איסור הכרת אין התוס' מתירים לרדות את הפת ולהציל את מכניס הפת מאיסור שבת.
כך גם מובא להדיא במשנה"ב או"ח סי' שו' סע"ק נו' דיש לחלל שבת ולהציל משמד, רק במקרה של שוגג. אבל במזיד, אין לחלל שבת משום שאין אומרים חטא כדי שיזכה חברך. והאליה רבה סובר כי באיסור דרבנן ניתן לעבור על האיסור ולהציל את חברו, גם במקרה בו החבר עשה את מעשהו במזיד.
בערוך השולחן או"ח סי' שו' ובעוד פוסקים מובאת סברא כי במקרה של הצלה משמד, יש להתיר ולחלל שבת, משום הסברא שיש לחלל שבת אחת בשביל שלאחר מכן הניצול יזכה לקיים שבתות הרבה.
הרמ"א ביו"ד סי' שלד' פוסק להלכה, כי למרות שיש חיוב למחות ביד עוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה הרי הוא נתפס באותו עוון, אבל אפילו הכי אין האדם מחויב להוציא ממון בכדי למחות ביד עוברי העבירה.
אך בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' רד' כתב שיש מצווה להוציא ממון ולהציל בן ישראל משמד, וכפי שמצינו במצוות לא תעמוד על דם רעיך, שיש לעשות כל שביכולתו בכדי להציל את חברו מסכנה.
מעין סברא זו מביא המנחת חינוך במצוה רלט' שהחובה להוכיח את חברו ולמונעו מדבר חטא ועוון נלמדת גם מהציווי של הוכח תוכיח את עמיתך, וגם מהציווי של לא תעמוד על דם רעיך.
החיוב מכוח הציווי של לא תעמוד על דם רעיך נלמד מקל וחומר, ומה אבידת הגוף שחייבה אותנו התורה בלא תעמוד על דם רעיך, אבידת הנפש שהיא הרבה יותר קשה וחמורה על אחת כמה וכמה שיש חיוב לעשות כל שביכולתו בכדי להציל את חברו ולא חס ושלום לעמוד על "דם" החבר.
כשיטת המהרשד"ם פסק החפץ חיים בחומת הדת מאמר ג' דמכיון שהרואה את חברו טובע בנהר יש לו לעשות כל מה שבידו ולהוציא ממון בכדי להצילו מכח הציווי של לא תעמוד על דם רעיך, כך גם הרואה את חברו חוטא יש לו להצילו ולהוציא ממון עבור זה.
ומתוך הדברים עולה החיוב הברור בהצלת ישראל מחטא ועוון.
וכמו כן לשיטת המהרשד"ם המנחת חינוך החפץ חיים ועוד פוסקים יש חיוב גם להוציא על כך ממון.