כזכור, עשיו נטר איבה ליעקב וזמם להורגו "על הברכה אשר ברכו אביו" (כז, מא). רבקה יעצה ליעקב לברוח לחרן אל לבן אחיה ל"ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך" (כז, מד). בדרך לחרן נגלה אליו השם בבית אל, השם מבטיחו על נתינת הארץ, על ריבוי זרעו ושיהיה עמו וישמרהו בכל דרכיו ושישוב אל ארץ כנען.
השתדלותו של יעקב
יעקב מגיע לחרן, הוא לא יושב שם ימים אחדים "עד אשר תשוב חמת אחיו", אלא עשרים שנה! (ואליבא דחז"ל, קדמו ליציאתו לחרן ארבע עשרה שנה של לימוד בבית עבר. ראה מגילה יז, א). והנה מקץ עשרים שנה אצל לבן נגלה אליו השם ומבטיחו שנית, "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך" (לא, ג).
בדרכו אל ארץ כנען מתכונן יעקב אל הבאות, לפגישה המסוכנת הצפויה לו עם עשיו. יעקב שולח שליחים אל עשיו בניסיון לרכך את ליבו. יעקב מתנהג בדיפלומטיות ומכנה את עשיו בפי שליחיו "אדון"; ואילו את עצמו "עבד". כששומע יעקב שעשיו בא לקראתו, נאמר, "ויירא יעקב מאוד", הוא מתחלק לשני מחנות, אולי "והיה המחנה הנשאר לפליטה" (לב, ח - ט), מתפלל ומתחנן ומכין מנחה מרשימה הבאה על ידי שליחים באופן מרשים ושובה לב. כשמגיע עשיו, "וישתחו אפים ארצה שבע פעמים" (לג, ג). התפעלותו של עשיו לא איחרה לבוא, "וירץ עשיו לקראתו, וחבקהו, ויפול על צואריו, וישקהו, ויבכו"... (לג, ד).
לכאורה הדברים תמוהים, הלא עברו כבר עשרים שנים מהערכתה של אמו כי חמת עשיו עשיו תשוב בימים אחדים... ועוד, הרי השם הבטיחו פעמיים שיהיה עמו.
שמא נתלכלכתי בחטא
הרמב"ן בפתיחתו לפרשתנו מצביע על מסר מרכזי הנלמד מהפרשה והוא שיעקב לא בטח כלל בצדקתו והשתדל בהצלה ככל יכולתו. יעקב חשש, כלשון רש"י (לב, יג), "שמא נתלכלכתי בחטא".
כי כן דרך הצדיקים לירא תמיד; פן בשל בואו בברית עם לבן - עובד עבודה זרה, או בדבר אחר ושגיאות מי יבין (רמב"ן, לב, יג), פספס הוא את עמידת ההבטחה לזכותו. ואף שמדובר בצדיק גדול כיעקב אבינו, כתב אבן עזרא, "ואל תתמה, כי הנה משה שאין למעלה ממנו, והוא שלחו להוציא את ישראל ממצרים, ובעבור שגגתו שלח מלאך להמיתו" (אבן עזרא לב, ט. ושם באבן עזרא ישנה עוד דרך אחרת לבאר את חששו של יעקב חרף הבטחות השם).
התנהלות יעקב נגועה בחנופה?
יש מחז"ל אשר ביקרו את התנהלותו של יעקב אשר הביאה אותו למצב שהיה צריך להחניף לעשיו הרשע, "לדרכו היה (עשיו, ע.צ.) מהלך, והיית משלח אצלו ואומר עבדך יעקב" (ב"ר א - ג). משל לשר הליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר אחד והעירו ואמר לו, "קום! חיה רעה נמצאת כאן". קם הליסטים והכה אותו.
כן יעקב מעורר את עשיו וקוראהו אדוני (שם ג). היו מרבותינו שתלו בחנופה הזאת עונש "באותה שעה שקרא יעקב לעשיו אדוני אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים, חייך, אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך, שנאמר (לו, לא), ואלה המלכים אשר מלכו..." (ב"ר יא).
מאידך, מסופר במדרש (שם ה) על רבינו הקדוש שביקש מרבי אפס לכתוב לאנטונינוס איגרת משמו, רבי אפס כתב, "מיהודה הנשיא למרן מלכא אנטונינוס". לקח רבי וקרא את האיגרת וקרעה. אמר לו, "כתוב מן עבדך יהודה!". שאלו רבי אפס, מדוע אינך חס על כבודך? ענה לו, וכי טוב אני מסבי יעקב אשר אמר כה אמר עבדך יעקב?! (אך ישנה דעה בבלי סוטה מא, ב, המתירה להחניף לרשעים "בעולם הזה" ולמד כן מיעקב).
למדנו שהחנופה בראיית רבותינו, איננה רק דיפלומטיה, אלא ביטוי לכוחות הרסניים המתרפסים למציאות הרוע וממליכים אותו. לכן דקדקו עם יעקב על שהביא את עצמו לקונסטלציה שבה הוכרח להחניף לרשע, התנהגות ממנה נראה כי כביכול ניתן לאהוב את עשיו ולכבדו.
ניתן ללמוד מכאן על הזהירות הנדרשת מלהחניף לאנשים המייצגים את תרבות החטא. אך כאשר באנו לידי חיכוך עם אנשים אלו, יש לנהוג באיפוק ובכבוד הדדי הנדרש, תוך שימת לב שאיננו "אוכלים את קליפתם". כתלמידיו של יעקב אבינו, לא נסמוך על צדקתינו, לא נתיהר, אלא ננהג בענווה, באיפוק ובכבוד הנדרש. בעזרת השם, נזכה ששם שמים יתאהב על ידינו ולא חלילה להיפך.
שבת שלום!