רעש של משאית כבדה, הוביל את רבקה לחלון. הגשם שזלף בזעף רב התרכז בפינת רחובם החדש.
כל משאית בישרה על בואה של משפחה חדשה. רבקה זכרה היטב את העברת הדירה ותלאותיה, את הבדידות במרחב החדש והלא מוכר. וכמו מאליה עלתה בה התחושה כי מוכרחים לעזור לאלה שמקרוב באו, מוכרחים להושיט להם יד. לקבל את פניהם במחווה ידידותית כלשהי. שתתן תחושה חיובית. "יש לי את הזכות כדיירת ראשונה להקל על אחרים." נהגה לומר לעצמה פעם אחר פעם.
הפעם ליבה נקפה. החפצים הורדו מן המשאית בגשם הסוחף ואפילו עין בלתי מיומנת יכולה הייתה לחוש בעליל עד כמה חסרה יד מארגנת בהעברת הציוד. מזרונים נחשפו לגשם. ספרים. חפצים. צורת האריזה... הכל שידר אוזלת יד נוגעת ללב. מישהו שם זקוק לעזרה הרהרה רבקה בכאב. עיניים רגישות היו לה. עיניים של אישה שחייה לימדוה מהו סבל. אשה שכל עצביה ערים היו לסבלו של הזולת.
ראתה אברך נמוך קומה חיוור. מסתובב שם בגשם הצולף... מהוסס, לא לגמרי שולט במצב רק מביט עליו בעניים עייפות ואומללות.
אכין להם ארוחה חמה, החליטה. מה שבטוח הוא שאת העניין הזה הללו לא הספיקו לארגן. אך איך תדע מהו גודל המשפחה החדשה?
הביטה בחלון וראתה כי הם נכנסים ויוצאים מן הכניסה של מרים.
טלפון אחד למרים וכבר היא עודכנה בכל הפרטים הנחוצים:
"נראה שהם תשעה או עשרה נפשות" – דיווחה מרים. "אשה גרושה, תשעה ילדים... סיפור עצוב..."
"אבל ראיתי אברך ?" אמרה, שאלה רבקה.
"כן, אח של האישה, היא ממשפחה מאוד נכבדה מירושלים."
"סיפור עצוב." אמרה רבקה...
"עצוב מאוד. אני רק מקווה שהילדים האלה מחונכים. את יודעת משפחות גרושות..."
"אני יודעת," קטעה אותה רבקה... "אני יודעת דבר אחד ללא ספק... שצריך להתרחק מסטיגמות... בכל נושא..."
"מותר לך לחשוב כך." אמרה מרים בטון ידעני "ומותר לי לחשוב אחרת."
רבקה עבדה במטבח בזריזות אופיינית. היא בחרה להכין שניצלים וציפ'ס. כי את זה אפילו הבררנים שבילדים אוהבים אח"כ הוסיפה לתפריט מרק קטניות חם. זה נהדר למזג אויר כמו היום... שני סלטים ומה אחרונה של סלט פרות.
את הכל ארזה במגשים חד פעמיים. כרכה בסרט מתנות צהוב הכניסה דף ברכה מעוצב... "ברוכים הבאים ויישוב טוב לשכנים החדשים."
עתה היא חיכתה ליוסי שישוב מן החידר, היא תמיד מעדיפה לשלוח דברים מעין אלה בעזרת ילדיה. ילדים עשויים להיות גשר טוב... בין משפחות ואנשים חדשים...
למבוגרים קל לקבל מידם. הם מרגישים פחות מחוייבים.
בחוץ עדיין פרקו את המשאית בעצלתיים. דומה שהפועלים קלטו עם מי שי להם עסק והם כלל לא נזדרזו לעשות את מלאכתם. צלצול הטלפון הסיט את רבקה מהחלון.
זה היה יוסי... הוא נפל בגלל הגשם והוא נרטב אז הוא עצר בבית של מוישי כי הוא גר הכי קרוב. ואמא שלו נתנה לו מכנסיים וגרביים להחלפה... ועכשיו היא רוצה שהוא יאכל שם צהריים...
זה לא התאים לה... היא רצתה את יוסי כדי שיקח ארוחת חמה וטעימה לשכנים מצד שני... יוסי כל כך נלהב לאכול אצל מוישי שזה ממש יהיה אכזרי מצידה לסרב רק מפני שהיא זקוקה לו...
"בסדר," אמרה,"אני מסכימה בתנאי שבעוד שעה וחצי בדיוק תהיה בבית."
"תודה אמא," לאט יוסי על הקו מאושר. "את האמא הכי טובה שיש."
רבקה לבשה את מעילה נטלה את המטריה ויצאה לרחוב. גשם זלעפות קידם את פניה. בקושי צעדה לעבר הכניסה שממול... איזה יום נורא לעבור בו דירה. הרהרה בכאב... על השכנים החדשים. מזל שיוסי לא הגיע עכשיו... הוא בטח היה נרטב עד לעצמות...
הדלת הייתה פתוחה.כל החפצים הונחו בערבוביה... היא דפקה בדלת הפתוחה איש לא ענה... היא שמעה קולות מבפנים... היא דפקה שוב וביתר חוזק, שוב לא ענו לה. היא צלצלה בפעמון: צלצול צורמני נשמע בתוך חלל הבית ואז מישהי ניגשה לדלת. ליבה של רבקה החסיר פעימה היא זיהתה אותה מיד. הגם שנראתה מבוגרת למדיי. סימנים של סבל העמו על זיו פניה... וקמטים רבים הופיעו עליהם בטרם עת. היא הייתה מלאה מאוד. לבושה בבגד פשוט מטפחתה הייתה שמוטה על מצחה... באופן מרושל... אבל היא זיהתה אותה....ברגע...
"פריידי" היא קראה מופתעת...
"רבקה..."
הן למדו באותה כתה בסמינר. היו חברות... והנה הן כאן למעלה מ- 12 שנה לאחר מכן.
"הבאתי לכם ארוחת צהריים חמה..." אמרה רבקה...
פריידי התרגשה... "וואו כל הכבוד... ידעת שזו אני...?"
"לא ממש לא". אמרה רבקה, רק ידעתי שמשפחה חדשה הגיעה ושהיא מונה כעשר נפשות".
"נכון," אמרה פריידי בחיוך... "איזה עולם קטן, אז את שכנה שלי."
"כן," ענתה רבקה... בלא מעט מבוכה.
"בואי נראה היכן אפשר להניח את זה..." אמרה פריידי. הן פילסו לעצמן דרך בין הארגזים והחפצים בקושי רב, עד שהגיעו למטבח מצאו מקום קטן על השיש. רבקה הניחה את המגשים. ואז הרהרה: מאין יהיו להם כלים בבלגן הזה...
"אוי שכחתי להביא את הכלים החד פעמיים." אמרה...
"אה..". אמרה פריידי, נסתדר, "אולי אמצא את שלי, הבעיה שבבלגן הזה איני יודעת היכן נמצא מה..."
"לא, לא. מיד אביא, הם מוכנים אצלי, אני כבר חוזרת." אמרה רבקה. שוב מדלגת בין הארגזים והחפצים אל עבר הדלת.
"את טורחת יותר מדי" אמרה פריידי.
"זה בסדר... תרגישי נוח." ענתה רבקה.
כמה היא אומללה אמרה רבקה לעצמה מנסה להניס מחשבות כואבות משכבר הימים. אני מוכרחה לעזור לה...
לא חלילה מעולם לא הקפדתי עליה. היא הייתה טובה ונחמדה אליי תמיד... ומה שאמא שלה עשתה אינו נוגע לה כלל...
היא טיפסה במדרגות במהירות. אירגנה כלים במספר בטוח לכמה סעודות. תחבה מפיונים ונייר סופג מן הסתם גם מגבות לנטילת ידיים לא יימצאו להם. כוסות ושני בקבוקי שתיה ומיהרה לחזור לביתה של פריידי.
היא מצאה אותה במטבח מוקפת בארבעה-חמישה זאטוטים שתחבו את ראשיהם הקטנים לתוך המגשים מביעים בקולי קולות את התפעלותם. התמונה צבטה את ליבה.
"את ממש צדיקה." אמרה לה פריידי, "הכנת כל כך יפה והרבה, ואת האוכל שהם הכי אוהבים... אין לך מושג כמה זמן הם לא אכלו אוכל מבושל..." אמרה ולפתע בלמה את המילים... בעודן על שפתיה.
רבקה מיהרה להעביר עניין.
"פריידי אם תזדקקי לעזרה... את יודעת אני... אגיע אלייך בארבע אחה"צ. אני ממש פנויה היום אוכל לעזור לך קצת להתארגן..."
"אני ממש מודה לך," אמרה פריידי בחיוך. "אין לי מושג איך אני מסתדרת בבלגן הזה אבל את בטוחה שזה לא על חשבון מישהו...?"
"לא, ממש לא."
חזרה לביתה כדי לאכול עם בעלה ועם ילדיה וכדי לתת זמן לפריידי ולילדיה להנות מהאוכל שלא בנוכחותה... ואחר חזרה לעזור. היא עבדה ללא לאות מבחינה מרגע לרגע כמה אוזלת יד הייתה בארגון הבית והחפצים. רק רישום מועט היה על הארגזים. רישום שהקשה לסווגם...
"ארזנו בלחץ." אמרה פריידי, "לא ידענו שנעבור דירה." שוב שתקה כמתחרטת על מה שאמרה. אך ככל שנקפו השעות התחממה האוירה והיא הרגישה שידידתה מקלה עליה מאוד...
"את מלאכית." אמרה פריידי, ובעיניה דמעה. "אמי ואחיותיי יבוא מחר לעזור לי איני יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."
"אם כך," אמרה רבקה, "מחר לא אבוא אני, אך מחרתיים אבוא להשלים את מה שישאר..."
הן נפרדו כידידות.
כל אותו היום ניסתה רבקה של להרהר במפגש ובמשמעותו אך בלילה התקשתה לעצום עין.
לפני כ-12 שנה הציעו לה בחור מעולה... בחור משכמו ומעלה, בן למשפחה מיוחסת ונכבדה. היו לו אמצעים והם לא דרשו הרבה כסף מהוריה. היא נפגשה אתו שש פעמים הייתה ביניהם כימייה נהדרת. היא ידעה שבתוך פגישה או שתיים נוספות הם יתארסו, ואז השדכן הודיע שהבחור החליט להפסיק את השידוך. זה היה מוזר. ללא כל הכנה מראש. הם אפילו תאמו את הפגישה בינם לבין עצמם בסוף הפגישה הקודמת. היא חשה... היא ידעה... הוא היה מרוצה מה קרה פתאום?
היא ניסתה ללחוץ על השדכן רק כדי להבין מה קרה. הוריה ניסו לברר אצל רבותיו. שום תשובה ברורה לא נשמעה. אך ברור היה שהשידוך נגמר ובאופן סופי. זה שבר אותה. היא נקשרה לבחור... היא כבר התכוננה לאירוסים אך לא זה מה שכאב לה. כאב לה האופן המוזר בו נגדע השידוך... "מישהו התערב" נהגה לומר, להוריה. "מישהו קלקל, אין זה טבעי אני יודעת..."
הוריה סברו אחרת... "את לא יכולה לדעת מה באמת עובר בראש של הבחור אולי הוא הראה לך שהוא מרוצה אך מה את יודעת מה עבר עליו בפנים... היא סרבה להאמין. "אני משוכנעת שידיים זרות עשו פה משהו." אמרה. אך מי? ולמה ואיך?
חצי שנה לאחר מכן סרבה בתוקף להיפגש עם בחורים... בסתר ליבה קיוותה כי מה שישתבש יתוקן. אך לא. מאום לא קרה.
באחד הימים הגיעה רבקה לסמינר. אמא של פריידי שהייתה מורה מכובדת מאוד בצוות פגשה בה באקראי - במסדרון.
"שלום רבקה," אמרה לה, "מה שלומך?"
"ב"ה". ענתה רבקה...
"אפשר להחליף איתך כמה מילים?" שאלה אמא של פריידי.
"כן." ענתה רבקה תמהה. אמא של פריידי מעולם לא הייתה המורה שלה. היא הכירה אותה. אולי פעם או פעמיים נכנסה לכיתה שלהם כדי להיות 'פקקית' של מורה אחרת, אך לא יותר מכך. מה יש לה לשוחח איתה? ובעוד בכזה סבר של חשיבות?
היא הזמינה אותה להיכנס למשרד קטן בקצה המסדרון. ואז בלי כל הקדמות היא אמרה לה: "אני יודעת שנפגשת עם ......" כאן נקבה בשמו של הבחור ההוא. "ואני יודעת שהוא סרב לסיים את השידוך..."
רבקה הרגישה איך הדם עולה לה לראש ומציף את הפנים...
"את רצית להתארס אתו?" שאלה במפגיע. רבקה שכלל לא הייתה מוכנה למעמד ולאופן הצגת השאלות הזו גמגמה שכן.
"את חושבת שהיית מסתדרת אתו?" שאלה שוב אמא של פריידי... "למה לא?" שאלה רבקה מופתעת מטון הדברים...
"אגיד לך את האמת." אמרה אמא של פריידי. "לפני שהוא היה אמור לסגור איתך את השידוך הרב שלו הרים אליי טלפון לשאול מה דעתי... ואני אמרתי לו שזה לא מתאים."
רבקה הרגישה שהיא מתמוטטת... את...? לא מתאים...? למה...? מנין העוז להרוס שידוך ולמה...? ואיך את מעיזה לומר לי את זה בפנים...
לא. היא לא שאלה כלום. אך הדם שהציף את פניה החל להרעיד את גופה. היא חשה שאט נפש מרובה כלפי האישה שלפניה, המורה המכובדת והנערצת, שמעולם לא לימדה אותה, ושהרשתה לעצמה ככה לפגוע בה. ועל לא עוול בכפה. בקול חנוק היא שאלה אותה רק שאלה אחת: "אבל למה?"
"למה?" ענתה אמא של פריידי בטון סמכותי: "אומר לך מה אמרתי לו... אמרתי לרב שלו: הבחורה הזאת מוצלחת ביותר. מוכשרת בתחומים רבים. היא תלמידה מצטיינת, ולכן היא לא תוכל להיות אשת תלמיד חכם. אין לה את היכולת להיכנע לדעת אחרים, היא מדי מוצלחת... מי שהוא בן תורה טוב לו שייקח אישה בינונית. המוצלחות אינן טובות לתלמידי חכמים..." עיניה של רבקה נקרעו לרווחה המומה משטף הדעות הקדומות שהנחה את אם חברתה בפעילות כה אכזרית וחורצת גורלות. המומה מהנחישות האיומה הזאת שמקורה בסטיגמות, הרי הכרות של ממש מעולם לא הייתה ביניהן, אפילו לא שיחה אישית אחת. על סמך מה יכולה הייתה להכריע ולחרוץ גורלות...
דמעות כעס זלגו מעיניה דמעות תסכול... זה החטא שלי אפוא, תלמידה מצטיינת בחורה מוכשרת... רק בחורות בינוניות טובות לתלמידי חכמים....
איך קובעים דברים כאלה בשם מי... ובשם מה?
הזעם גאה בה...
"סליחה," היא אמרה לבסוף בקול רועד, "אין לי מושג על סמך מה המורה קובעת שלא הייתי אישה טובה לתלמיד חכם. "אם אני אכן מצטיינת ומוכשרת איך זה מונע ממני להעריך ולהעריץ תלמיד חכם? ולרצות לראותו מוביל בבית ובחינוך ילדים ובכלל...? דווקא ההפך, אם באמת אני מוכשרת וחכמה הרי שביתר שאת אעריץ חוכמה של תלמיד חכם וארצה להיות לה לעזר... לא...?"
"אני לא מאמינה בזה." אמרה המורה המכובדת: "אני תמיד הודיתי לקב"ה שכל בנותיי – בינוניות. בינוניות זו התכונה הכי טובה לאשת תלמיד חכם. נשים דעתניות לא יכולות להיות כנועות ותומכות.. הן רק יכולות להתנגד ולהפריע...
רבקה הזדעזעה.
אין לאישה הזאת שום ייסורי מצפון על מה שהיא עושה בגלל דעות וסטיגמות ולמה היא בכלל מספרת לי על כך...
"אני רואה שמאוד כואב לך שנפרדת ממנו." אמרה לבסוף המורה... רבקה רצתה לצעוק: לא. יותר כואב לי שאת מורה בישראל ועוד מכובדת, יכולה לבצע פשעים כאלה בלא כל ייסורי מצפון. אך היא החרישה.
"את רוצה שאחזיר את השידוך הזה?" שאלה לפתע אמא של פריידי.
הו כמה רצתה... אך במחשבה שנייה אמרה... אם האישה הזאת יכולה להפסיק לי שידוך ולהחזיר אותו בלא להניד עפעף מה היא תעשה אח"כ... מה היא תרשה לעצמה לעשות במהלך חיי הנישואים שלי.
"לא. לא." ענתה. "אני לא רוצה." היא פתחה את דלת המשרד ונמלטה החוצה. כל הדרך מיררה בבכי. לבסוף עצרה מונית ובקול רועד מסרה את הכתובת. הנהג הביט בה דרך המראה היא כיסתה את פניה בטישו.
ההורים התקשו להאמין לסיפור... אמא של פריידי הייתה מורה נערצת איך ביצעה כזה פשע ועל סמך מה...?
והנה דווקא בִּתה הבינונית... שלכאורה נועדו לה חיי משפחה מעולים לצידו של תלמיד חכם, דווקא היא, גרושה עם תשעה ילדים. חסרת אונים ואומללה. והיא היא – המצטיינת נשואה באושר ובשמחה לבעל תלמיד חכם... מה נורא הדבר שהקב"ה בחר לסיים כך את הסיפור... ולהביאו לידיעתה בצורה של שכנות.
בכל מאודה ניסתה לעזור לפריידי. ולו רק כדי להוכיח לעצמה שאין לה שנאה כלפיה ושאין היא שמחה שהיא בחייה האומללים הפריכה את התאוריות האיומות של אמא שלה.
עזרה לה בכך ששלחה מידי שבוע רבים מתבשילי השבת. דאגה שבנות סמינר יתנדבו בביתה ויסייעו לילדיה בהכנת שעורי בית. מבעלה בקשה שיאמץ את הילדים בבואם לבית הכנסת בשבתות ובחגים שלא יחושו יתומים והוא אכן עשה זאת בשמחה ובטוב לבב.
עם הזמן התברר לה כי הבינוניות של פריידי הייתה בעוכריה. אם זה ביכלת הארגון שלה, ואם זה בחינוך הילדים. ואם זה בניהול החיים בדרך כושלת למדיי זה לא שימח אותה... העציב אותה שפריידי שילמה בחייה הפרטיים את מחיר הדעות הקדומות של אימה.
ואז הגיעה משאית נוספת לשכונה החדשה. וכמו תמיד רבקה הייתה זו שארגנה ארוחה חמה ועוגה לכבוד שבת.
באחד הימים היא נפגשה עם הדיירים החדשים בסופר-מרקט השכונתי, לבה החסיר פעימה. הבעל היה הבחור ההוא שנפרד ממנה בגלל התערבותה הבוטה של אמא של פריידי. אשתו הייתה שייכת על פי לבושה, לפחות, לזן המודרני ביותר בזרם החרדי. לא משהו שמתאים במיוחד לתלמיד חכם. רבקה השפילה מבטה. היא לא ידעה עד לאותו הרגע, איזה פצע עמוק פער בנפשה הסיפור של השידוך ההוא.
הוא גם הבחין בה ובשעה שאשתו נגשה לשוחח איתה הוא פנה לאזור אחר בסופר-מרקט. האישה הודתה לה בחום על העוגה שנשלחה לכבוד שבת. על הארוחה הודתה לה עוד ביום הראשון לבואם. אך על העוגה לא הספיקה כך הסבירה בהתנצלות כי הם יצאו להוריה עשר דקות לפני שבת ובקושי הגיעו. רבקה בלעה את רוקה עשר דקות לפני שבת הם נסעו מהשכונה החדשה והמרוחקת לירושלים...
"נס שהגעתם." אמרה כדי לומר משהו...
"אנחנו רגילים בניסים הללו" אמרה השכנה החדשה. "אף פעם אנחנו לא מצליחים לצאת בזמן... זה בגללי את יודעת, עד שאני בוחרת את הבגדים של ילדיי ושלי... ועד שאני מסיימת לארוז אותם... מה לעשות, מזל שבעלי יודע לנהוג במהירות אחרת, חלילה, היינו מחללים שבת."
אסור לי לדון אותה על פי דבריה או לבושה. אמרה רבקה לעצמה עשרות פעמים באותו היום... אסור לי להחליט אפילו על סמך אמירותיה בקשר לשבת מה טיבה... אני שסבלתי מסטיגמות מוכרחה לחשוב אחרת. אך זה היה קשה.... קשה מאוד...
מרים התקשרה אליה ערב אחד וביקשה לעדכן כי המשפחה החדשה נתקלה בסרוב מהחידר השכונתי.
"מדוע?" שאלה רבקה . "הבעל תלמיד חכם רציני."
"כן הוא ר"מ בישיבה חשובה בירושלים..." עידכנה מרים, "הוא באמת תלמיד חכם, אך אשתו... ראית את אשתו? היא... אולטרה-מודרנית.... והילדים שלהם משלמים את המחיר. הם נוסעים כל יום באוטובוסים לירושלים והם נורא מתוסכלים מזה."
"אי אפשר לרמוז לה בעדינות שתשנה כדי שיקבלו את ילדיה?" ניסתה רבקה. לייצר מהשיחה הזאת איזו תועלת.
"על מה את מדברת?" אמרה מרים. "אמרתי לה מפורשות שאם היא תשנה את הלבוש שלה, בעלי יכניס לה את הילדים. את יודעת הוא החבר הכי טוב של המנהל של החידר. את יודעת מה היא ענתה לי...? בעלי לא הצליח לשנות את הלבוש שלי אז מנהל החידר יצליח...? אני לא משנה את זה. זה חלק ממני מי שלא מוצא חן בעיניו שלא יסתכל."
אחרי השיחה הזאת הסתובבה רבקה כסהרורית בבית...
חיי הנישואים שלה היו טובים מאוד. ב"ה. היא ידעה כי הקב"ה לא עזב אותה. וכי זימן לה את הבעל הטוב ביותר, אך הכאב הזה על שתי משפחות אחרות שסבלו את מחיר התאוריות של מורה מכובדת אחת... הייה קשה לעיכול.
בלילה ההוא היא ישבה והעלתה את הסיפור על הכתב משנה פרטים פה ושם כדי שיקשה לזהות את האנשים ואת סיפורם. היא שלחה את הסיפור לעיתון מכובד תחת שם בדוי וליד הכותרת ציינה שהסיפור הוא סיפור אותנטי.
זו הדרך היחידה שיש ביכולתי לעשות אמרה לריבונו של עולם, כדי שמי שצריך להפיק לקח יפיק זאת, ולא יגרום לעוד סיפורים עצובים כאלה להתרחש בעולמנו.
הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי (פורסם בספר "רחובות אדם" של א. פרידמן)