המשנה בברכות נד. אומרת שהרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל מברך ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה.
בהמשך הסוגיא מבואר שהמקור לברכת שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה, הוא מדברי יתרו. התורה מספרת שכאשר יתרו שמע את נסי הקב"ה לעם ישראל, הוא אמר " ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וכו' "(שמות יח' י').
עוד מוסיפה הגמרא שיש לברך לקב"ה גם על ניסים פרטיים, אלא שיש הבדל בחובת הברכה על נס שנעשה לכלל ישראל לבין חובת הברכה על נס פרטי.
בנס כללי חובת הברכה חלה על כל כלל ישראל עד עולם, ולכן מי שרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, יש לו לברך את ברכת שעשה נסים במקום הזה.
אבל בנס פרטי חובת הברכה חלה רק על הניצול עצמו ולפי גירסת הרי"ף בגמרא חובת הברכה חלה גם על בנו ובן בנו של הניצול אבל שאר כלל ישראל אינם חייבים בברכה.
השו"ע באו"ח סי' ריח' סעי' א' פוסק כי הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים וכו' מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ובסעי' ד' פוסק השו"ע כי הרואה מקום שנעשה לו בו נס מברך וכן חייבים כל יוצאי ירכו.
ובמשנה"ב או"ח סי' ריח' בסעי"ק יז' כתב שבברכה על נס פרטי יש להבחין בין כמה סוגי ניסוחים. הניצול בעצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה. בן הניצול מברך שעשה לאבי נס במקום הזה ואילו מהנכד ואילך יש לברך שעשה נס לאבותיי כפי גרסת הרמב"ם, או שעשה נס לאבי אבא על פי גרסת הרא"ה.
בראשונים מצינו מחלוקת כמה דורות צריכים לברך על נס שנעשה לאבי אביהם. דעת הרשב"א ועוד ראשונים שכל הדורות הבאים אחר בעל הנס מחויבים בברכה.
סברת הרשב"א היא שכל אלו הבאים לאחר התרחשות הנס הרי הם קיימים מכוח הנס, ולכן גם הדורות שלאחר הבן והנכד צריכים לברך על הנס שנעשה לאבי אביהם.
על פי סברא זו לכאורה ניתן לומר כי בן או נכד שכבר היו חיים עוד לפני התרחשות הנס הרי הם פטורים מברכת הנס.
אלא שהמחצית השקל באו"ח סי' ריח' כותב כי קיימת סברא של כיבוד אב שמכוחה יש לחייב את הבן והנכד בברכה וזאת למרות שהם כבר היו בעולם בעת התרחשות הנס.
ובתוך דבריו כתב כי הטעם הנוסף של כיבוד אב הוא גם סברת המגן אברהם שמחייב את כל יוצאי ירכו של בעל הנס בברכה כולל אלו שהיו חיים עוד לפני קרות הנס.
דעת המאירי ועוד ראשונים שחובת הברכה חלה רק על הבן ועל הנכד של בעל הנס, אך הדורות הבאים אחריהם כבר אינם צריכים לברך.
סברת המאירי היא כי הבן והנכד הם אומנם דור שני ושלישי אך הם עדיין נחשבים כמעין דורו של בעל הנס אבל הנין כבר נחשב כדור חדש לגמרי ולכן אינו חייב בברכה.
ברכה על נס שנעשה בדרך הטבע
מצינו מחלוקת האם מברכים על נס שנעשה כדרך סדרי הטבע והעולם. שיטת הריב"ש (על פי הבנת הדברי חמודות) שיש לברך גם על נס שנעשה בדרך סדרי הטבע ולכן הניצל מליסטים ושודדי לילה יש לו לברך את ברכת שעשה נסים.
הר"א מלוניל סוברכי יש לברך רק על נס שנעשה שלא כדרך סדרי הטבע כגון חציית הירדן וכדו' אבל נס כדרך הטבע כגון הניצל מליסטים שבאו עליו אינו חייב בברכת שעשה נסים.
הקשה האבודרהם לשיטה הסוברת שאין לברך על נס טבעי מדוע אנו מברכים על הנס שנעשה בפורים והרי התרחשות הנס נעשתה על פי סדרי הטבע.
ותירץ האבודרהם שמאחר ואחשוורוש ביטל את הגזירה הראשונה של להשמיד להרוג ולאבד, זהו נס שלא כדרך סדרי הטבע מפני שהוא נוגד את חוקי פרס ומדי, וממילא גם בפורים אנו מברכים על נס שאיננו טבעי.
השו"ע באו"ח סי' ריח' מביא את שיטת הר"א מלוניל להלכה ופוסק שיש לברך רק על נס שהוא יוצא ממנהג העולם אך הוסיף שיש הסוברים שגם על נס טבעי צריך לברך ולכן על נס כדרך הטבע ראוי לברך בלא שם ומלכות.
והקשה הביאור הגר"א שאם יש לברך גם על נס שהוא כדרך סדרי הטבע והעולם אזי יולדת או חולה שנתרפא יש להם לברך שעשה נסים על הריפוי והלידה וכן יתחייבו בברכה גם בניהם ואף שאר בני משפחתם עד עולם.
ותירץ הביאור הלכה דחולה ויולדת אינם צריכים לברך מפני שהצלתם איננה שינוי סדרי עולם וזאת משום שרוב חולים ורוב יולדות עומדים הם לחיים.
אלא שהר"א מלוניל והריב"ש נחלקו באיזה שינוי מסדרי הטבע מתחייבים בברכה. דהר"א מלוניל סובר כי רק נס שהוא למעלה מדרך העולם והטבע הוא מחייב בברכת שעשה נסים וכגון חציית המים וכדו'.
אבל הריב"ש סובר כי גם התרחשות נקודתית שהקב"ה הזמין במיוחד ברגע מסוים של היות האדם בסכנה היא מוגדרת כנס.
אז אומנם ההצלה מן הליסטים התרחשה כדרך סדרי הטבע אך השגחת השי"ת כי ברגע מסוים יגיע המציל ויצליח להפחיד את שודדי הלילה וכדו' היא מוגדרת כנס וממילא יש לברך עליו את ברכת שעשה נסים.