מה אתם יודעים על כוונה בתפילה?

מקור דברי השו"ע הוא מדברי הגמרא בברכות כו: המביאה את שיטת רבי יהושע בן לוי שהתפילות נתקנו כנגד קורבנות התמיד.

הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ד' הלכה א' כותב כי חמישה דברים מעכבין את התפילה ואחד מהם הוא כוונת הלב. בהלכה טו' מוסיף הרמב"ם כי אם התפלל שלא בכוונת הלב אזי יש לו לחזור ולהפלל פעם נוספת.

בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם הקשה שלכאורה הרמב"ם סותר את עצמו מפני שבהלכות תפילה פרק י' הלכה א' פסק הרמב"ם שאם כיוון ליבו בברכה ראשונה של שמונה עשרה אזי גם אם לא כיוון את ליבו בשאר הברכות הרי הוא יצא ידי חובה.

ואילו בפרק ד הלכה א' הרמב"ם לא חילק בין ברכה ראשונה לשאר ברכות אלא כתב שהכוונה מעכבת וממילא משמע שיש להתפלל את כל התפילה בכוונת הלב.

ותירץ רבינו חיים הלוי כי יש שני מיני כוונות בתפילה. הכוונה הראשונה היא ההכרה שהוא מתפלל ומבקש מאת הקב"ה מלך העולם. והכוונה השנייה היא כוונת פירוש המילים שמוציא מפיו.

הכוונה הראשונה שהיא ההכרה בעמידתו לתפילה לפני מלך העולם היא כוונה מהותית ובסיסית ששייכת לעיקר מעשה התפילה. בלי הכרה וכוונה זו אין העמידה והוצאת המילים מהפה נחשבת כמעשה תפילה אלא סתם כמתעסק וכמלמול דברים בעלמא ולא ניתן להגדיר את הפעולה הזו בהגדרה הלכתית של מעשה תפילה.

עוד יש להכליל בתוך הכוונה הראשונה גם את מחשבת קיום מצוות התפילה. מחשבה זו היא מדין מצוות צריכות כוונה וזאת כפי שמצינו בכל עשיית מצווה.

וממילא ההכרה בעומדו לפני המלך בתפילה ומחשבתו שבמעשהו זה הוא חפץ לקיים מצווה מדין מצוות צריכות כוונה אלו הן מחשבות שמעכבות ובלעדיהן אין המתפלל יוצא ידי חובה. ולכן ביחס לכוונות אלו כתב הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ד' שהכוונה מעכבת וזאת ללא כל הבדל או הבחנה בין הברכה הראשונה לבין שאר הברכות.

אבל ביחס לכוונה השנייה שהיא כוונת פירוש המילים פוסק הרמב"ם את דברי הגמרא במסכת ברכות לד: שהמתפלל צריך לכוון בכל הברכות אך אם יודע בעצמו כי לא יוכל לכוין בכולן אזי יכוון בברכה אחת ועל דין זה אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי שהברכה שיש לכוון בה היא הברכה הראשונה שנקראת ברכת אבות.

ולכן ביחס לכוונת פירוש המילים חילק הרמב"ם בין הברכה הראשונה שיש לכוון בה לבין שאר הברכות שגם אם לא כוון בהן בכל זאת יצא המתפלל ידי חובה

סברת הרמב"ם היא כי כוונת פירוש המילים היא תוספת לעצם מעשה התפילה ולכן ניתן להבחין ולחלק בין הברכה הראשונה לשאר הברכות.

יש להעיר ולציין כי הביאור הלכה באו"ח סי' קא' ד"ה המתפלל, מפרש את דברי הגמרא בברכות לד: על פי שיטת הרשב"א הסובר שהסוגיא עוסקת בכוונת הלב ולא בכוונת פירוש המילים אבל הרמב"ם לפי הבנת רבינו חיים הלוי פירש את הסוגיא ביחס לכוונת פירוש המילים.

מעלת ברכת אבות

הרשב"א מבאר את הטעם שבברכת אבות קיימת חובת כוונה גדולה יותר מאשר בשאר הברכות. מעיקר הדין ראוי לכתחילה לקיים מצווה עם כוונת הלב הנכונה, אלא שגם אם קיים את המצווה ללא כוונה בכל זאת יצא הוא ידי חובה. בנוסף אם המצווה קוימה בכוונה אלא שבשלב מסוים של העשייה דעת המקיים פנתה למחשבה אחרת, ברור הוא שהמקיים יצא ידי חובתו. אבל בברכת אבות מאחר שכל מהות הברכה היא אמירת שבחים לקב"ה הרי מחשבת וכוונת המתפלל צריכה להיות עסוקה רק באמירת השבח ולכן עירוב של מחשבה זרה בעת סידור השבח פוסלת את קיום המצווה.

האבודרהם בדיני שמונה עשרה מביא טעמים נוספים לחשיבות ברכת אבות. א.ההזכרות החשובות של גדלות ה' זכות אבות והגאולה שיש בברכה. ב. תיקנו כוונה יתרה כדי שהמתפלל יסדר את מחשבתו לברכה הראשונה ומתוך כך הוא ימשיך לכוון גם בשאר הברכות.

טעה ולא כיוון באבות

השו"ע באו"ח סימן קא' סעי' א' פוסק שהמתפלל צריך לכוון בכל הברכות. ואם אינו יכול לכוון בכולם, לפחות יכוון באבות. ואם לא כיוון באבות אף על פי שכיוון בכל שאר הברכות יחזור ויתפלל.

על דברי השו"ע כותב הרמ"א שהיום אם לא כיוון ליבו באבות אין לו לחזור ולהתפלל משום שקרוב הדבר שגם בחזרה השנייה לא יכוון.

הביאור הלכה מסתפק מה יעשה מי שעומד בברכת אתה גיבור ונזכר שלא כיוון בברכה הראשונה. דלכאורה פסק הרמ"א שכיום אם לא כיוון את ליבו באבות אין לו לחזור ולהתפלל, הוא דין בדיעבד שמתייחס רק למי שנזכר לאחר שסיים את תפילתו שהוא לא כיוון באבות.

אבל מי שעומד בברכת אתה גיבור ונזכר שהוא לא כיוון באבות, הרי מדין השו"ע הוא לא יצא ידי חובה, ואם ימשיך להתפלל, הרי שאר ברכותיו יהיו לחינם.

ואם כן אין סברא להתיר לו, להמשיך ולומר לכתחילה ברכות לחינם, רק משום סברת הרמ"א, שאם יחזור להתפלל קרוב הדבר שהוא לא יכוון בשנית, דהרי עומדות לפנינו בוודאי ברכות לחינם, מול ספק של שמא הוא לא יכוון פעם נוספת בברכת אבות.

וכתב הביאור הלכה עצה שימתין בברכת אתה גיבור לחזרת השליח ציבור ואז יכוון לצאת ידי חובה בברכת אבות ולאחר מכן ימשיך להתפלל את שאר התפילה בעצמו.

הדברים נכתבו לעיון ופלפול ולא להלכה.