לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים יז' יא')
הגמרא במסכת שבת כג. אומרת כי על הדלקת נר חנוכה מברכים אשר קידשנו במצותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה.
בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא כיצד אנו מברכים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק וכו', והרי לכאורה זהו ניסוח שאינו נכון, מפני שהקב"ה בתורתו לא ציווה אותנו להדליק נר חנוכה, אלא הדלקת הנר היא מצוות חכמים שנקבעה לדורות לאחר שנעשה הנס.
מתרצת הגמרא שאומנם נכון הוא שמצוות הדלקת הנר היא לא מצווה מדאורייתא, אבל מאחר שקיימת חובה לשמוע בקול דברי חכמים, ממילא לשון הברכה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו מתייחסת למצווה לשמוע ולקיים את דברי חכמים, והם ציוו אותנו להדליק נר חנוכה.
הגמרא מביאה מחלוקת מהיכן נלמדת החובה לשמוע בקול דברי חכמים. רב אויא סובר שמקור החובה הוא מהפסוק "לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל" ורב נחמיה סובר כי מקור החובה נלמד מהפסוק "שאל אביך ויגדיך זקינך ויאמרו לך"
מתוך דברי הגמרא לכאורה עולה כי קיימת מצווה מדאורייתא לשמוע בקול דברי חכמים, אלא שנחלקו רב אויא ורב נחמן מהו מקור הלימוד של חובת הציות.
הרמב"ם בהלכות ממרים פרק א' הלכ' ב' פוסק כי מי שאינו עושה כהוראת חכמים הרי הוא עובר על לאו של לא תסור שזהו איסור דאורייתא.
הרמב"ן בספר המצוות שורש א' מקשה על שיטת הרמב"ם, כי על פי דברי הרמב"ם שיש חובה מדאורייתא לציית לדברי חכמים,הרי ממילא יוצא שבכל תקנת או גזירת חכמים יש גם איסור דאורייתא של לא תסור, המחייב שלא לסור מדברי חכמים,
ואם כן מדוע אנו נוקטים, כי כל ספק דאורייתא לחומרא וכל ספק דרבנן לקולא, והרי בכל דין דרבנן יש גם לאו דאורייתא של לא תסור וממילא יש להחמיר בספק דין דרבנן בדיוק כמו שאנחנו מחמירים בספק דין דאורייתא.
מתרץ הקרית ספר את קושיית הרמב"ן, דלשיטת הרמב"ם יש לומר, כי הטעם שספק דרבנן לקולא, הוא משום שחכמים בעצמם כאשר הם תיקנו את התקנה או גזרו את הגזירה, הם גם קבעו שבספק דינם יש להקל ולא להחמיר.
הרמב"ן בתוך דברי קושייתו על הרמב"ם מעלה את האפשרות לתרץ כדברי הקרית ספר אך אומר כי אין סברא לומר שחכמים התנו מראש שבספק דבריהם נפסוק לקולא.
מכוח קושיית הרמב"ן (המובאת לעיל) על הרמב"ם שלכאורה בכל ספק דרבנן יש להחמיר בגלל הלאו של לא תסור(וכן מכוח קושיות נוספות עיין ברמב"ן בספר המצוות שורש א')
סובר הרמב"ן כי לא כל מצוות חכמים נכללות בדין דאורייתא של לא תסור, אלא דברים שחכמים קיבלו לדרוש מן הפסוקים או עניינים הנלמדים ביג' מידות שהתורה נדרשת או הלכה למשה מסיני הרי אלו נכללים בלאו של לא תסור, והעובר עליהם עובר בלאו דאורייתא של לא תסור.
אבל שאר גזירות ותקנות של חכמים אין הם נכללות בלאו של לא תסור, אלא חכמים רק הסמיכו את דבריהם על לאו זה אך העובר על דין דבריהם אינו עובר בלאו דאורייתא של לא תסור.
הריטב"א במסכת שבת וכן הרמב"ן מבארים כי לאור ההבחנה בין גזירות ותקנות חכמים שאינן נכללות בלאו של לא תסור, לבין דברים אשר חכמים לומדים מן הפסוקים או ביג' מידות או הלכה למשה מסיני, יש לבאר את מחלוקת רב אויא ורב נחמן באשר למקור החובה שממנו לומדים את החובה לציית לדברי חכמים.
דרב אויא סובר שכל תקנות וגזירות חכמים ללא יוצא מן הכלל נכללות בלאו של לא תסור ועל כן גם מצוות נר חנוכה למרות שאין לה סמך מן התורה בכל זאת היא נכללת גם בלאו של לא תסור.
אבל רב נחמן סובר כי יש לחלק בין דיני דרבנן השונים וכל התקנות והגזירות שיש להן סמך מן התורה כגון הנדרשים מן הפסוקים או ביג' מידות או בהלכה למשה מסיני הרי הן נכללות בלאו של אל תסור.
אבל ימי החנוכה שחכמים תיקנו בהם הדלקת הנר בכדי לפרסם ולהלל על הנס שנעשה, אזי אין לו סמך מן התורה ולכן החובה לציית לדברי חכמים אלו נלמדת מהפסוק הנוסף "שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך"
החתם סופר על מסכת שבת כתב כי גם לשיטת הרמב"ן המחלק בין מצוות דרבנן שיש להן סמך מן התורה לבין מצוות דרבנן שאין סמך מן התורה.
יש לומר כי מצוות נר חנוכה וכן מקרא מגילה בפורים הן נחשבות כמצוות שיש להן סמך מן התורה למרות שהן נתקנו על ידי חכמים לאחר שנעשו הניסים לישראל.
סברת החתם סופר בנויה על סמך דברי הגמרא במסכת מגילה יד. האומרת, כי אם ביציאת מצרים שהיא יציאה משעבוד לגאולה יש לומר שירה, קל וחומר שיש לומר שירה בעת שיצאו מגזירת מוות לחיים.
וממילא מוכח כי מן התורה יש לעשות דבר הלל ושירה על ניסי הקב"ה ונפלאותיו אלא שחכמים מתקנים בכל נס ובכל אירוע את צורת ההלל והשירה המיוחדים.
ולכן גם נר חנוכה וגם מקרא מגילה מאחר שתוכנם ומהותם הוא הודאה הלל ופרסום הנס, אזי הם מצוות מן התורה.
ורק צורת הביטוי של ההודאה כגון הדלקת הנר וכדו' ומקרא המגילה הם גזירות חכמים וממילא גם נר חנוכה ומקרא מגילה נכללים הם בלאו של לא תסור והמבטלם יעובר על איסור דאורייתא של לא תסור וזאת גם לשיטת הרמב"ן.