ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות לא' יז')
הרדב"ז בשו"ת ח"א סי' עו' כתב כי השבת היא אות בין ישראל לקב"ה כפי שנאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" ומבאר הרדב"ז שאות השבת דומה לאות הברית וכמו שאות הברית הוא עבור כל יהודי כך גם אות השבת הוא עבור כל יהודי.
ולכן מי ששכח באיזה יום חל שבת וכגון מי שהולך במדבר ונשכח ממנו חשבון ימי השבוע אזי אין הוא נפטר ממצוות השביתה אלא הוא חייב לשמור יום מסוים כאילו הוא יום השבת מפני שהשבת היא אות בין הקב"ה והיהודי על כך שששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.
מקור דברי הרדב"ז הם בסוגיית הגמרא במסכת שבת סט: דמי שהולך בדרך ואינו יודע אימתי שבת הרי הוא מונה ששה ימים מזמן שהתעורר אצלו הספק ואת היום השביעי למניינו הוא שומר לשם שבת.
עוד מוכיח הרדב"ז שיש עניין בעצם השביתה גם אם היא אינה נעשית ביום השבת האמיתי דהגמרא בסנהדרין נח: דורשת מהפסוק יומם ולילה לא ישבתו כי עכו"ם ששבת חייב מיתה ובהמשך הסוגיא מביאה הגמרא את שיטת רבינא שחיוב המיתה הוא אפילו אם העכו"ם שבת באמצע השבוע ולאו דווקא בשבת.
וכך פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י' הלכה ט' דעכו"ם ששבת אפילו באמצע השבוע אם עשאו לעצמו כמו שבת הרי הוא חייב מיתה.
ומתוך סוגיית הגמרא מוכיח הרדב"ז כי יש עניין בעצם השביתה לשם שבת ולכן גם עכו"ם ששובת באמצע השבוע לשם שבת הרי הוא עובר על הציווי של יומם ולילה לא ישבתו.
בספר פרשת דרכים מביא בשם אביו שעל פי סוגיית הגמרא בעניין ההולך בדרך ושכח מתי שבת ניתן לפרש את דברי הזוהר הקדוש(רעיא מהימנא ח"ג קעט') שאומר כי מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים ואפילו בשבתות של חול
ומפרש אביו של הפרשת דרכים דכוונת הזוה"ק שבת דחול היא כגון במקרה ששכח מתי שבת ומונה ששה ימים ושובת ביום השביעי וזאת למרות שיתכן כי יום השביתה שלו הוא באמת יום של חול אך מאחר שמקיים שביתה לשם שבת הרי היום הזה מקבל את הסגולה המיוחדת של השראת השכינה שיש ביום השבת.
כיצד ינהג בעשיית מלאכה כשמסתפק מתי שבת
בהמשך הסוגיא שבת סט: אומרת הגמרא כי המהלך בדרך ושכח מתי שבת אזי צריך הוא למנות ששה ימים ולקדש ולהבדיל ביום השביעי.
אבל לכאורה עדיין יש בעיה מפני שששת הימים שהוא מונה אותם הם ימי ספק מפני שייתכן כי שבת האמיתית חלה באחד מהימים שהוא ספר אותם כששת ימי חול.
ועל כן אומרת הגמרא שאם יש לטועה בדרך מה לאכול אז גם בששת הימים שהוא מונה אין לו לעשות בהם מלאכה לצורך פרנסתו אך אם אין לו מה לאכול יכול הוא מדין פיקוח נפש לעשות מלאכה לצורך פרנסתו.
את דין הגמרא בעניין עשיית מלאכה לפרנסתו פסק השו"ע להלכה באו"ח סימן שד"מ סעיף א' והוסיף שו"ע כי לטועה במדבר מותר ללכת בכל יום ואפילו ביום שהוא מקדש בו ועושה אותו כשבת.
ומבאר המשנה"ב בסע"ק ח' שסיבת ההיתר כי אם גם בימים שמונה אותם כימי חול הוא יהיה אסור בהליכה לאור הספק שמא היום הזה שנמנה הוא בעצם יום השבת האמיתי.
אזי הטועה ישאר תמיד במדבר מפני שבכל יום יתעורר הספק מחדש שמא היום הוא יום השבת האמיתי ומצב זה הוא בוודאי מוגדר כפיקוח נפש שיש בו כדי להתיר את ההליכה ולכן יש הבדל בין עשיית פרנסה המותרת רק כאשר אין לו מה לאכול לבין הליכה שהיא מותרת בכל זמן.
קושיית המגן אברהם על איסור המלאכה בששת הימים שמונה
בדין רוב מצאנו כי במקרה של תשע חנויות מוכרות בשר כשר וחנות אחת מוכרת בשר טרף ונמצאה חתיכת בשר ברחוב אזי החתיכה מותרת באכילה מפני שדין רוב קובע שכל דפריש הוא פורש מהרוב ולכן ככל הנראה מקור החתיכה הוא מהחנות שמוכרת בשר כשר.
אך אם יש בעיר תשע חנויות שמוכרות בשר כשר ואחת שמוכרת בשר טרף וחתיכת הבשר שמסתפקים מה דינה לא נמצאה ברחוב אלא חתיכת הבשר נקנתה בחנות מסוימת ואין הקונה זוכר באיזו חנות נקנתה החתיכה.
אזי ניצב בפנינו ספק האם החתיכה נקנתה באחת מתשע החנויות שמוכרות בשר כשר או בחנות הבודדת שמוכרת בשר טרף והרי הדין הוא כי החתיכה אסורה באכילה.
ההסבר הוא כי כאשר השאלה היא באיזו חנות נקנתה חתיכת הבשר הרי הספק מוגדר כקבוע מפני שהחנות היא קבועה ועומדת במקומה וכל קבוע דינו כמחצה על מחצה דמי וממילא יש לפנינו ספק דאורייתא שצריך להחמיר בו.
לאור זאת מקשה המגן אברהם מדוע נפסק להלכה שהטועה בדרכו אסור הוא בעשיית מלאכה גם בששת הימים שמונה באם יש לו לפרנסתו כדי חייו והרי רוב הימים הם ימי חול המותרים בעשיית מלאכה וממילא יש לומר כי מדין רוב עשיית המלאכה צריכה להיות מותרת.
בדומה לשאלת המגן אברהם מסתפקים האחרונים מה דינו של המגרש את אשתו אך איננו זוכר אם ביום נתינת הגט הוא היה בריא ובר דעת כפי שהוא ברוב ימיו או שמא ביום נתינת הגט הוא היה שוטה כפי לעיתים תוקפת אותו חוסר יציבות נפשית וממילא אין הוא כשר לנתינת גט ולגירושין.
ותירץ המגן אברהם כי ספק על ימים(וזמנים) אינו יכול להיות מוכרע על ידי דין רוב מפני שימים נידונים כקבועים ועומדים וזאת משום שכביכול האדם נע בתוך מערכת הזמן והימים
וממילא על הימים חל הכלל של כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולכן אין רוב ימי החול יכולים לסייע מדין רוב אלא יש לפנינו ספק השקול ובאם גם הספק עוסק בדין דאורייתא אזי יש להחמיר בו מפני הכלל שספק דאורייתא לחומרא.
וכתב בשו"ת עין יצחק אבהע"ז סי' ז' כי אין להסיק משיטת המגן אברהם לעניין הדין של המגרש את אשתו ואינו זוכר אם הוא היה בריא או שוטה בעת הגירושין.
והסיבה היא כי בנידון של שבת הספק הוא על עצם היום שנקרא שבת והאדם שטעה במדבר ואבד את חשבון הימים הרי הוא מסתפק מתי היום שנקרא שבת חל בתוך רצף הימים שהוא כביכול חולף עליהם ועל כן יום השבת נידון כקבוע וממילא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
אבל במגרש את אשתו שאלת הספק היא מה היה מצבו הבריאותי בעת הגירושין וממילא אין בשאלה נידון של קבוע אלא קיים ספק על מצבו של המגרש ולכן ניתן לומר כי מאחר שברוב הימים שעוברים עליו הוא בריא אזי מדין רוב נפסוק שגם ביום נתינת הגט המגרש היה בריא.