"והגדת לבנך", כתוב בפרשת השבוע, פרשת בא.
השבוע יצא לי לבקר באנטוורפן שבבלגיה, שבה קיים אזור יהודי-חרדי גדול ששווה התייחסות בפני עצמה. בבית הכנסת של חב"ד הבחנתי ביהודי יושב ולומד. זה היה אחרי שעת התפילה, כשבעלי-הבתים כבר התפזרו איש-איש לעבודתו.
מפה לשם התפתחה שיחה שממנה עלה כי שמו הרב שמחה שטיינברג והוא מתגורר בכלל בעיר איינדהובן שבהולנד. "הגעת לכאן כדי להצטייד במזון כשר?", שאלתי והוא השיב: "אני מגיע בכל יום, לשים פה את 3 הבנות שלנו במוסד על טהרת הקודש". וכמה זמן אורכת הנסיעה? "בין שעה לשעה וחצי לכל צד, תלוי בפקקים", ענה כאילו מדובר בדבר של מה בכך.
אני מיהרתי והוא מיהר והמשכנו איש לדרכו ורק אחר כך כששיחזרתי את השיחה נפל לי האסימון: היהודי הזה נוסע בכל יום שעות כדי שבנותיו תקבלנה חינוך יהודי, אבל מאידך לא שוכח את תפקידו בעולם והוא משמש במשרה רבנית מלאה, בהתנדבות, בעיר שליחותו. ממש לרקוד על 2 החתונות ולתפוס את החבל בשתי קצותיו. גם אני ורעייתי נוסעים בכל יום משדרות (כלומר עד המלחמה) לאשקלון ובאר שבע כדי לשים שם את ילדינו במוסדות חינוך, ועדיין לראות את זה מהצד זה היה פשוט מדהים.
השגתי את המספר שלו וביקשתי לדעת אם ההנחה שלי נכונה. "אפילו אותי כחב"דניק ריגשת", כתבתי לו, "אתה באמת נוסע 4 שעות ביום - שעה הלוך, שעה חזור, שעה הלוך, שעה חזור?". "קצת יותר", השיב, "בגלל הפקקים בבוקר הממוצע הוא 4 שעות וחצי ביום. סך הכל 360 ק"מ ליום. אבל מסתמא יש עוד הרבה שלוחים בעולם שעושים כל. זה המחיר בשביל שלילדים יהיה חינוך יהודי טוב, וחברה של ילדים בני גילם", כתב כאילו מדובר בדבר של מה בכך.
תחשבו כמה זמן הוא משקיע. כמה קילומטרים הוא גומא. כמה דלק הוא מוציא. כמה אנרגיה וכאב ראש. כותב הרבי מליובאוויטש בספר 'היום יום' בשם כ"ק אדמו"ר רבי שלום דובער זצ"ל, החמישי בשושלת חב"ד כי "כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם".
ומה אנחנו עשינו היום כדי להעניק לילדים שלנו חינוך יהודי טוב יותר? לא דורשים מאיתנו 4.5 שעות נסיעה.