במסכת סנהדרין דף ע"ח שנינו: תנו רבנן הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ומת מחמת המכות, בין שהכוהו כולם בבת אחת, בין שהכוהו בזה אחר זה — פטורין מהריגה, שאף אחד מהם לא עשה מעשה לבדו, ואין שנים מתחייבים על מעשה שעשו כאחד. ר' יהודה בן בתירא אומר: אם הכוהו בזה אחר זה — האחרון חייב, מפני שהוא קירב את מיתתו.
וכתב בספר מרפסין איגרא (פרק מ"א ע' רצז): קשה: לפי זה, כיצד הורגים עדים זוממים שהעידו על אדם שהוא חייב מיתה, והלא כל אחד מהעדים רצה להרוג רק חצי נפש, שכן רק בצירוף שני העדים היה הנידון נהרג, ובמה עדיפים שני עדים שרוצים להרוג אדם בעדותם שהם נהרגים, משני רוצחים שמכים אדם במקל - שהם פטורים משום שכל אחד הרג רק חצי נפש?
והביא שם: תירצו הגרא"ל שטיינמן והגרח"פ שיינברג זצ"ל חיובו של רוצח הוא עבור מעשה הרציחה, והואיל וכל אחד מהשניים עשה רק חצי מעשה רציחה, לכן שניהם פטורים. מה שאין כן עדים זוממים נהרגים על מזימתם להרוג, והואיל וכל אחד מן העדים זמם מזימה שלימה להרוג, לכן שניהם נהרגים.
ארס נחש בין שיניו הוא עומד.
בהמשך הגמרא אנו מוצאים את דינו של ר’ יהודה - שארס נחש בין שיניו הוא עומד, כלומר, הארס מצוי בתוך שיני הנחש, ואין הנחש עושה מעשה נוסף. לפיכך המכיש את הנחש בחבירו, חייב מיתה בסייף כרוצח, והנחש עצמו לא עשה מעשה, ופטור.
בתפארת ישראל (יכין אות ט"ו) מבאר פלוגתת ר"י ורבנן, עפ"י שהתברר בחכמת הנתוח, שלהנחש יש שלחופית של ארס בארבע שינים ארוכות שיש לו בלחי העליון, בחלק העליון של השן, והשן הוא חלול, והארס יורד דרך נקב שבשן ויוצא אל הננשך, ולר"י הארס ממלא את כל השן, וא"כ כשמשיך את חבירו, כאילו מזריק לתוכו ארס, משא"כ לרבנן הארס נמצא בשלחופית שבחלק העליון של השן, ולא בתוך כל השן, וע"י שהנחש כועס, יורד הארס אל הנקבוביות שבשן ויוצא, נמצא שהוא אינו עושה כלום, אלא הנחש מעצמו מקיא הארס.