מימי פרעה ששיעבד את ישראל במצרים, ציפה עם ישראל בכיליון עיניים לגאולה האחרונה שתשים קץ לסבל הגלות, הגאולה בה העולם כולו יהפך לטוב גאולה בכל המובנים והתכליות. גאולה שהתממשה לפחות פעמיים, ביציאת מצרים אותה אנו זוכרים בכל דור ודור ובשיבת עם ישראל לארצו לאחר חורבן בית ראשון.
מאז יציאת מצרים עברנו באלפי השנים גלויות רבות - האחת קשה מחברתה - גלות בית ראשון, גלות בית שני ויש אומרים אף הגלות האחרונה הקשה מקודמותיה הגלות במדינתנו אנו "מדינת היהודים".
בכל הדורות הללו, בפרט מגלות בית שני והלאה הציפייה לגאולה נוצלה בידיהם של שרלטנים שונים ומשונים. "משיחים" רבים קמו לישראל כדי לגאלם. בתחילה ניסה בר-כוכבא (הוא בר-כוזיבא שהכזיב את הציפיות שתלו בו גדולי עולם כר' עקיבא) לגאול את יהודי ארץ ישראל משלטון הרומאים העריץ, אחריו כך באו המשיחים השונים נגדם יצא הרמב"ם באיגרת תימן, לאחר מכן אברהם אבולעפיה שרצה לקומם את כבוד ישראל שנרמס תחת שלטון האיסלם והנצרות בימי הביניים לאחר מסעי הצלב שנחרטו בדם בהיסטוריה היהודית. והיה זה גם שבתאי צבי המפורסם שקם בעוד האינקוויזיציה עושה שמות ביהודי ספרד לקבץ את נפוצותינו מארבע כנפות הארץ.
לכל אחד ממשיחי השקר הללו הייתה צורה שונה ופנים אחרות, אך הצד השווה שבהם שלכולם הייתה יד ושם בחוכמת הקבלה שהעבירתם על דעתם ועל דעת קונם, וכולם כיוונו לנצל את תשוקתם הגדולה והטהורה של אבותינו שבגלות לגאולה שלימה. וכאן הציפייה וכיליון העיניים להשתחרר משיעבוד הגלות העבירה חלק מהעם שבשדות ואפילו גדולי עולם על דעתם והם טעו ונהו אחרי משיחי השקר.
"תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע עת הקץ ולא בא, שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר, 'אם יתמהמה חכה לו'."
לא לחינם הזהירו חכמינו ממחשבי קיצין וממשיחי שווא. במשך הדורות אלפים רבים של יהודים עזבו את הדת רק בשל משיח שקר כל שהוא שאיחז את עיניהם של וגרם להם לכפור בדתם שעה שנכזבה תוחלתם ומשיח השקר התגלה כלא יותר מאדם היודע לחשב גימטריאות מתוחכמות על קץ הימים.
בשורות הבאות נעמוד על כמה מן הדמויות הללו שעמדו בכל דור ודור (ויש אומרים אף בדורנו אנו), ועוררו סערה רבתי. יש מהם שהיו גדולי עולם בחכמה, ויש מהם שהיו נוכלים ושרלטנים מן הזן הירוד ביותר. חלקם הותירו חותם על ההיסטוריה היהודית כשבתאי צבי, וחלקם חלפו כקוריוז המאפשר לנו להתבונן לאחור וללמוד מטעויות העבר.
חכם • אברהם אבולעפיה: ממשיח שקר נבל ללב הקונצנזוס
סיפורו של אברהם אבולעפיה הוא אחד המדהימים בהיסטורית משיחי השקר. הוא החל את דרכו ההיסטורית כ"נביא", משיח שקר וכאחד שכל גדולי הראשונים ובראשם הרשב"א יצאו כנגדו בחרב ובחנית. וסיים את דרכו ההיסטורית בימנו אנו בהם גדולי המקובלים עוסקים בספריו ובהגותו של "משיח השקר" לשעבר.
אבולעפיה נולד בשנת ה' אלפים (1240) לר' שמואל אבולעפיה בעיר סראגוסה שבספרד. עד גיל 18 ישב אברהם אצל אביו והוא לימדו תורה, עד שהנער הצעיר הפך לתלמיד חכם צעיר. אך כאשר אביו נפטר אבולעפיה עזב את תלמודו והחל מטייל בעולם.
אברהם אבולעפיה היה הרפתקן מטבעו. הוא עזב את ספרד ובנדודיו הגיע ליוון שם נשא אישה, אך למרות זאת נפשו לא מצאה מנוחה, והוא המשיך לארץ ישראל שם ביקר במקומות בהם לא דרכה רגל יהודי מאות שנים, וצער הגלות שחש הביא אותו לנסות ולחפש את עקבות אחיו עשרת השבטים מעבר לנהר הסמבטיון האגדי.
התוכנית להגיע לעשרת השבטים לא צלחה ואבולעפיה נעצר בדרכו בשל קרבות קשים שנטשו בין הצלבנים הנוצרים לבין הערבים. בלית ברירה חזר אבולעפיה לאיטליה והפעם יחד עם אשתו.
באיטליה החלה התקופה הקבלית של אבולעפיה. כל ישותו הושקעה בחכמת הנסתר והוא כותב בזיכרונותיו על הרוח שהערה עליו השם ממרומים באותה התקופה, "על יד ה' ואכתוב ספר חכמות מהם, וספרי נבואות מופלאים..." מכאן ואילך החל אבולעפיה לראות את עצמו כמשיח, אך הוא הגדיל לעשות וראה את עצמו גם כנביא מופלא ש"רוח הקודש נוססה" בו.
לאחר ש"ננסכה בו רוח הקודש", אבולעפיה קיבל כוחות מחודשים והוא עבר על פני ערים רבות באיטליה כדי להפיץ את תורתו. כישרונו העצום והכריזמה האישית שלו סחפו אחריו אלפים. ואכן אבולעפיה שלא כשאר משיחי השקר הצליח לבסס תאוריה קבלית ייחודית והיקף היצירה הספרותית שלו הוא עצום - כ-50 ספרים בכל מקצועות הקבלה.
לאחר שסחף אחריו אלפי תלמידים ומעריצים החל אבולעפיה לשכנע את מאמיניו במה שהוא עצמו האמין כבר מזמן, בכך שהוא משיח ונביא. באותו הזמן כותב על עצמו אבולעפיה, "ואראה מראות נוראות רבות ונפלאות, על ידי מופת ואות, ובכללם התקבצו סביבי רוחות קנאות... ובתחילת שנת אלי"ה הנביא חפץ ה' בי ויביאני אל היכל הקודש".
אבולעפיה לא ראה את עצמו כ'סתם נביא' אלא כסוג של 'אדון הנביאים' והתנהגותו הייתה בהתאם. והוא ניסה להגיע לרומא אל האפיפיור כדי שזה יכיר בו שהוא מלך היהודים וגואלם. האפיפיור ששמע על בואו של "נביא" היהודים צווה על חיליו לתפוש את אבולעפיה מיד כשיגיע לחצרו ולהעלותו על המוקד.
אך הנה וצירוף מקרים גרם להאדרת שמו של "אדון הנביאים". בטרם הגיע אבולעפיה אל הותיקן נפל האפיפיור ומת והגזירה שעמדה נגד ה"משיח" נתבטלה. אך למרות ה"נס", חיילי הותיקן תפשו "הנביא" ונתנהו במאסר במשך עשרים ושמונה יום.
אחרי צאתו לחופשי המשיך אבולעפיה להפיץ את משנתו ביתר שאת, כמאחריו אירוע ניסי שהאדיר את שמו. בדיוק ברגע קריטי זה עמד ליהודים מושיע כנגד האיש שאיים להמיט אסון על יהדות הגולה. המושיע היה לא אחר מהרשב"א שהיה גדול הדור באותה העת, הוא בספרד ומצודתו פרוסה על אירופה כולה.
הרשב"א שידע את גודל האסון שימיט אבולעפיה כשיתגלה השקר שבו יצא למלחמת חרמה נגד 'משיח השקר'. באחת מתשובתיו מזכיר הרשב"א את אבולעפיה ומנה אותו בשמות גנאי קשים כראוי לו, "היה אותו נבל, שם רשעים ירקב, אותו אברהם, ששם שמו נביא ומשיח בסיציליה, ופתה בכזביו כמה מבני ישראל. ולולי שסגרתי הפתח בפניו בחמלת השם, עם רוב כתבי וכתבי קהלות הקדש, כמעט שההתחיל והיה מכלה ברוב דבריו הדמיונים והכוזבים... מה שהיה מרגיל עצמו בו, ולוקח הכתובים ודברי החכמים בגימטריאות ומערב בהם מעט דברים אמתיים".
השפעתו של הרשב"א על אותו הדור הייתה עצומה ומאבקו במשיח השקר אברהם אבולעפיה נשא פרי. בסבבי המכתבים שהוציא הרשב"א נקבעו כמה אמות מידה בסיסיות בנוגע לקבלה. אחת מהן הייתה כאשר הרשב"א קבע כי הבנת הקבלה מצויה רק אצל אחד או שניים בדור.
לאחר מאבקו של הרשב"א, אבולעפיה גורש מעיר לעיר עד שמת בלא יודעין בעיר הנידחת. הפלא הגדול הוא שלאחר מאות שנים חזר אבולעפיה ללב הקונצנזוס זאת למרות הכינויים הקשים שכינוהו בני דורו. וספרים רבים שלו בחכמת הקבלה נלמדים עד עצם היום הזה.
רשע • שבתאי צבי
אי אפשר לכתבה כזו בלא שבתאי צבי, אולי גדול משיחי השקר שבכל הדורות שספיחי המאבק בו קיימים עד עצם היום הזה. אמנם אין להאריך בדברים ידועים, אך בשורות הבאות נאיר כמה מהנקודות האפלות והלא ידועות באישיותו של משיח נפתל ורב מעללים זה.
שבתאי צבי נולד בשנת ה' אלפים שפ"ו, למרדכי צבי סוחר עופות וביצים ככל הנראה ממוצא איטלקי. שמו - שבתי - ניתן לו לאחר שנולד ביום השבת.
בצעירותו למד שבתי אצל רבני איזמיר, רבי יוסף איסקפה, ורבי יצחק די אלבה. הוא נסמך לתואר "חכם" בידי רבי יוסף איסקפה, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. אך גם הוא כשאר משיחי השקר נמשך לחוכמת הקבלה כפרפר אל האור. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות.
בכ"א בסיוון ה'ת"ח (1648) חווה שבתי צבי התפרצות גדולה של התקפים מהם סבל ואותם פירש כ"חזיונות", ובחזונו נאמר לו כי הוא משיח ישראל. הוא לא נמנע מלפרסם את חזונו ברבים, והחל לנהוג מנהגים זרים בפומבי, ובפרט בלט בנטייתו לבטא בפרהסיה את השם המפורש ככתבו, למרות האיסור ההלכתי שבדבר.
טירופו של שבתי צבי הצעיר לא הסתכם ב"חזיונותיו", באחד הימים עלה עם תלמידיו אל אחת הגבעות בסמוך לאיזמיר וניסה לעצור את מהלך השמש בדומה למעשהו של יהושע בן נון. למרות קריאתו הנואשת של צבי, "שמש באיזמיר דום", החמה לא נשמעה לו והמשיכה את מהלכה להאיר בחלקו השני של כדור הארץ. לאחר חרפה זו פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, ובראשם רבו, רבי יוסף איסקפה, ורבי אהרן לפפה, והם החלו ברדיפות נגדו על מנת שיעזוב את איזמיר. במועד מסוים בין השנים 1654-1651 גורש שבתי צבי מן העיר.
מכאן ואילך החלה מסכת נדודיו של צבי על פני ארצות אירופה, כשבמקביל החלה מתלקחת אש המחלוקת בין מאמיניו למתנגדיו, בכל מקום אליו שמו של "המשיח" מגיע.
לאחר גירושו מאיזמיר הגיע שבתי צבי לסלוניקי שם עורר מהומה רבתי כאשר סידר לעצמו טקס נישואין עם... ספר תורה. מעשהו של שבתי צבי בא לתת תוקף למשיחיותו כאשר המשיח כביכול הוא בעלה של התורה. בסלוניקי פרצה סערה עזה בעקבות המעשה, ושבתי צבי התנצל בפני רבני העיר וטען כי כל אדם מישראל נחשב לבעלה של התורה. התנצלויותיו לא סייעו לו והוא גורש מן העיר.
מעשיו המטורפים של שבתי צבי הקנו לו הילה של נביא, משיח ובעל חזיונות מחד וכמטורף מסוכן מאידך. כך למשל הוא הסתובב בקושטא עם דג ענקי בעריסת תינוק, חגג את שלוש הרגלים ביום אחד (ישב בסוכה, חגג בה את ליל הסדר וקרא בתיקון ליל שבועות), וכל פעם שהתיר איסור הלכתי אחר בירך את ברכת 'ברוך מתיר אסורים' בשינוי (ברוך מתיר איסורים עפ"ל).
למרות המעשים המשונים של צבי הוא כובד בכל מקום אליו הגיע, ואף נבחר לשד"ר של קהילת ירושלים ויצא לשליחות במצרים, הצליח בשליחותו ואסף סכום כסף נכבד. אך עדיין שמעו לא יצא את תחומי האימפריה העות'מנית ועוד פחות מכך, פגישתו עם נתן העזתי היא ששינתה את מהלך ההיסטוריה והפכה אותו למשיח השקר שהותיר חותם מדמם בהיסטוריה היהודית.
נתן העזתי הוא אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי הפך לנביאו של שבתי צבי ובאיגרותיו הוא מתמצת את נבואתו על 'המשיח' שבפתח במילים הבאות, "כה אמר ה' הנה מושיעכם בא שבתי צבי שמו, יריע אף יצריח על אויביו יתגבר".
נבואותיו של העזתי הגיעו עוד לפני פגישתו עם שבתי צבי, אך לאחר הפגישה מצב העניינים השתנה לבלי הכר. העזתי הצליח לשכנע את שבתי צבי שהוא אכן המשיח הגואל. שבתי צבי יצא לירושלים להביא את בשורתו, ואילו העזתי הפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, והציג את עצמו כנביא המנבא את משיחיותו של שבתי.
הדברים הגיעו לידי כך שנתן העזתי הציג בפני שבתי צבי מגילת קלף מזויפת שכתב בעצמו, וסיפר כי מצא אותה בגניזה עתיקה, וכי היא נכתבה בידי מקובל מחוגו של רבי יהודה החסיד במאה ה-13. מגילה זו מנבאת בדיוק נמרץ על הופעתו של משיח בשם שבתי צבי שיולד בשנת ה'שפ"ו, ומתארת את מעשיו וגלגוליו.
אגרותיו של נתן העזתי בדבר משיחיותו של שבתי צבי הגיעו לקהילות הגולה והבעירו כאשר בשדה קוצים את בשורת המשיח. בכל רחבי העולם ואף בעיתונות הלועזית של הימים ההם נפוצו שמועות שונות על שבתי צבי ועל הגאולה. השמועות סיפרו על מלחמות וניצחונות, על שובם של עשרת השבטים, ואפילו על כיבוש ירושלים בידי שבתי צבי. חסידיו כינו אותו 'אמיר"ה' (ראשי תיבות של "אדוננו מלכנו ירום הודו") כפרפראזה לכינויים של הח'ליפים המוסלמיים המוקדמים "אמיר המאמינים". מחשבי הגימטרייה מצאו כי המילה "זאת" המוזכרת בפסוק "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (ויקרא כ"ה, י"ג) שווה לשנת תח שבה היו מצויים.
הגיעו הדברים לידי כך שביום שישי 11 בדצמבר 1665 התרחשו התנגשויות אלימות באיזמיר בין מאמיני שבתי צבי ובין מתנגדיו, בעקבות ידיעות שדלפו כי חלק מהרבנים מבקשים להרוג את שבתי צבי. למחרת, ביום שבת, התגברו האירועים האלימים באופן משמעותי. לאחר תפילת שחרית יצא שבתי צבי בראש כמה מאות ממאמיניו לכיוון בית הכנסת של העדה הפורטוגזית, בו התפללו ראשי מתנגדיו.
מתפללי בית הכנסת נעלו אותו מבפנים, אך שבתי צבי ניפץ את הדלת בגרזן ונכנס לבית הכנסת, הפסיק בכוח את התפילה והכריח את המתפללים לשמוע את דרשתו. לאחר הדרשה הוציא חומש מודפס והכריז כי קריאת התורה תעשה מתוכו, ולא מתוך ספר תורה כפי שההלכה דורשת. במהלך קריאת התורה קרא לעלות לתורה לשבעה ממקורביו ולאחר מכן לשבע נשים, כאשר הוא מאלץ את כולם להגות את השם המפורש בעת קריאתם בתורה.
את כל העולים לתורה במעמד זה הכתיר שבתי צבי ל"מלכים" במקומות שונים בעולם, ואת אחיו אליהו צבי למלך טורקיה. לאחר קריאת התורה ביים תקיעת שופר כאשר הוא תוקע בידיו ולא באמצעות שופר, ולאחר מכן חירף וגידף במשך שעה ארוכה את רבני איזמיר שנכחו במקום ובראשם רבי חיים בנבנישתי, מחבר הספר "כנסת הגדולה", שלימים היה מראשי תומכיו. לסיום ריקד בבית הכנסת עם ספר תורה בידו כאשר הוא מזמר שיר אהבה בספרדית שהיה אהוב עליו ביותר ותלה בו סודות קבליים רבים.
ההתנגדות לשבתי צבי צברה תאוצה ורבנים ידועי שם הצטרפו למאבק חסר פשרות במשיח השקר. ממרוקו היה זה הגאון רבי יעקב ששפורטש שעמד בראש המתנגדים לשבתי צבי ושקריו והריץ אגרות לכל קהילות ישראל נגד שבתי צבי ותומכיו (שכונסו בספרו 'ציצת נובל צבי). את מאבקיו ניהל רבי יעקב ששפורטש מאירופה כאשר הפך לרב קהילות הספרדים בעיר אמסטרדם שבהולנד ולאחר מכן עיר המבורג שבגרמניה.
במקביל ניהל מלחמת חרמה גם החכם צבי אשכנזי, שבנו רבי יעקב עמדין - היעב"ץ, אף הוא ניהל מלחמת מאסף נגד ספיחי השבתאות, ונגד כל מי שנחשד בשבתאות, בפרט מקובלים שונים.
אט-אט החלה שוקעת שמשו של "המשיח". המפנה ביחס אל שבתי צבי היה כאשר המקובל הפולני ר' נחמיה הכהן הגיע מפולין כדי לבחון האם המשיח התורכי אכן ראוי לתואר משיח.
בתחילה נראה שר' נחמיה יקבל על עצמו את עולו של שבתי צבי מפני שאף הוא היה נוטה אל הדמיונות וההזיות, אך דווקא בשל דמיונותיו הוא התנגד בכל תוקף למשיחיותו של ש"צ.
היה זה כאשר ר' נחמיה הגיע בתחילת חודש אלול אל גליפולי שם ישב שבתי צבי בגלות לאחר 'הלשנות' מצד מתנגדיו. הפגישה הראשונה התנהלה על מי מנוחות, אך למחרת בפגישתם השנייה, ניהל ר' נחמיה עם שבתי צבי ויכוח חריף. על מה? לא תאמינו.
ר' נחמיה טען בתוקף שלא ייתכן ששבתי צבי הוא המשיח מאחר ומשיח בן יוסף עדיין לא בא. שבתי צבי טען מנגד כי משיח בן יוסף הוא לא אחר מאחד מתלמידיו שנהרג. אך ר' נחמיה טען שהוא עצמו משיח בן יוסף והוא עדיין לא החליט להתגלות. אם כן איך ייתכן ששבתי צבי הוא משיח בן דוד?
המלחמה בין שני המשיחים נתמשכה שלושה ימים, "לא אכלו ולא שתו ולא ישנו רק מעט מזעיר... מכל מקום היו כולם נוטים לצד ש"צ אשר הרע מאד עיני נחמיה הנ"ל. ויצעק בקול גדול (על שבתי צבי) עוכר ישראל אתה. ולית לך חולקא בעלמא דאתא מסית ומדיח אתה, וחייב מיתה בידן תורתנו הקדושה".
לאחר שר' נחמיה ראה כי תלמידי שבתי צבי רוצים לרוצחו נפש על שהעז להטיח דברים קשים במשיחים, הוא התאסלם כדי ששומרי בית הכלא בגליפולי לא יתנו לתלמידי ש"צ לרוצחו. לאחר מכן הלך אצל הסולטן שם גולל את מסכת שקריו של שבתי צבי. בנקודה זו חל המפנה, הסולטן אילץ את שבתי צבי להתאסלם מה שגרם למאות אלפי מאמיניו בעולם לזנוח אותו, לאחר שלא קיבלו את העובדה שהוא מוסלמי ועדיין משיח...
אך עדיין הגרעין הקשה של מאמיניו סירב לקבל את העובדה שמורם ורבם הקדיח תבשילו, והם פירשו בכל מיני פירושים קבליים את עובדת התאסלמותו של שבתי צבי. כך למשל הם האמינו שיש בהמרת דתו של ש"צ "סוד עמוק, שהוא לידע גנזי המלך תורגמה ומוצאיו, כדי שלאחר מכך כשתתקיים המלוכה בידו, יהיה בקי בכל תכסיסי המלוכה". מיותר לציין כי הסברים אלו לא התקבלו על הדעת.
לאחר אינספור מעצרים, מאסרים והפרת איסורי תורה חמורים שבתי צבי מת בשעת תפילת נעילה ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) והוא בן 50. אך גם לאחר מותו המשיכו הפתיים ללכת אחריו, ונתן העזתי הפיץ בקרב המאמינים את הרעיון לפיו לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוקות, ובמהרה יתגלה שנית ויגאל את ישראל.
עד היום הזה קיימת קבוצה מוסלמית-שבתאית של צאצאי המתאסלמים עם שבתי צבי שנקראת דונמה.
תם • אשר לעמליין רויטלינגן: משיח לאשכנזים בלבד
ר' זליגמן גאנז ניתץ את תנור המצות המיוחד לחג הפסח. לא ברור היה מדוע האיש הישיש ונשוא הפנים הורס את התנור המיוחד בו נאפו במשך שנים מצות לקהילה היהודית, וכי חדל מלשמור מצוות ח"ו? האם הוא מתכוון לאכול חמץ בחג המצות הזה ולעבור על איסורי כרת? הס מלהזכיר.
אך מי שקרב אל היהודי הישיש יכול היה להבין את פשר מעשיו התמוהים. הוא בוודאי היה שומע אותו לוחש, "מה צורך לנו בתנור זה? הרי שנה הבאה ללא ספק נאפה את מצותינו בארצנו הקדושה".
ר' זליגמן לא היה טיפש, גם לא שאר בני קהילתו, אך כולם האמינו כי הגאולה קרובה לבוא וכי השנה הזו, שנת רס"ב (1504 בקירוב) יגיע הגואל המושיע ויוביל את בני הגולה כאגודה אחת אל ציון עיר קודשינו.
מי שגרם לכל המהומה היה אשר לעמליין רויטלינג. אותו אדם שפירוש שמו - לעמליין - בגרמנית הינו 'שה קטן' גרם למהומה גדולה באותה שנה, עד כדי כך שגם כותבי העתים מאומות העולם התייחסו לתסיסה שעורר.
לעמליין היה יהודי בור ועם הארץ ועיקר עיסוקו היה בקבלה, דבר זה פיתח אצלו משטמה עמוקה כלפי לומדי התורה שבעל פה שעסקו בעומק הפשט, בגמרא ובפוסקים, דברים שלעמליין כנראה לא הצליח להשיג בקוצר הבנתו. כתגובת נגד הביאו רגשי הנחיתות את אשר ב"ר מאיר להתחיל ולחזות "חזיונות" בהן ביטא את שנאתו העמוקה לתלמידי החכמים.
ברשימותיו אפשר למצוא דברי ליצנות קשים נגד לומדי התורה. כך למשל הוא כתב לאחד מתלמידיו נגד לומדי הפשט ומכנה אותם "עבדים" ואת הלומדים סדר נזיקין ואיסור והיתר הוא מכנה "יושבי קרנות", ובסוף המכתב הוא מסביר לתלמידו כי כל לומדי הפשט הם עבדים למלכים שהם לומדי הקבלה "שהיא העולה למעלה".
לפני שהכריז על עצמו כמשיח ניהל אשר לעמליין מלחמת חורמה נגד מסורת יהדות ספרד. בעת שהתגורר בעיר פירארה שבאיטליה, בה הייתה קהילה יהודית גדולה, תוססת ומגוונת, ניהל משיח השקר מלחמה נגד גולי ספרד הסחופים והדווים שזה עתה תקעו את אוהלם אחר מסע נדודים בפירארה.
לעמליין לא אהב את ההברה ה"משונה" של היהודים הספרדים, ודרש מהם לתקן את תפילתם. במקום שינהלו מלחמת נגד, הגולים שעברו עתה מאורעות קשים של רצח, ביזה וגירוש, נהו אחרי משיח השקר והשתתפו במרץ יחד עם אחיהם האיטלקים והאשכנזים בפעולות ההכנה ומעשי התשובה עליהם ניצח המשיח רויטלינגן.
לעמליין היה לחלוטין משיח לאשכנזים בלבד, הוא אכן הסכים להכניס גם "משתכנזים" תחת כנפיו, אך בכל מה נדף ממנו ריח של מסורת ספרד הוא נלחם בתוקף.
כך למשל בכתביו הוא יצא נגד הרמב"ם, על דבר ההברה הספרדית, וטען כי הרמב"ם וחכמי ספרד הם עילגי לשון עפ"ל, "שאינם מפרישים בין סמך לצדי".
לעמליין המשיך וניצח על ההכנות לגאולה ורמז על עצמו ב"חזיונותיו" כי ב"שנת התשובה" (שנת רס"ב) תגיע הגאולה. אך כמובן שנת התשובה חלפה ואיתה החלו לחלוף "פעמי הגאולה" שנטע לעמליין בליבותיהם של יהודי איטליה, ואט אט החלה ההתפקחות ואשר לעמלין פינה את מקומו על בימת ההיסטוריה למשיח שקר חדש שכבר יצוץ.
גדולי עולם שכתבו על תופעת המשיחיות של לעמליין כינו אותו "יהודי אשכנזי אחד, לימלן שמו, אויל הנביא, משוגע איש הרוח" (ר' יוסף הכהן בעל 'עמק הבכא'). אך משיחיותו של לעמלין לא פסה מן העולם ללא נזק. וכך כותב ר' גדליה ן' יחייא, "וימת האיש ולא בא משיח, וגלגל המרות גדולות, כי בראות הפתאים שמשיח לא בא, אז המירו".
שאינו יודע לשאול • "ענינן כחמורים - עאע עאע עאע": המשיח הג'יניג'י מתימן
ליהדות תימן היסטוריה משיחית ענפה. ידוע הוא משיח השקר שקם להם בזמן הרמב"ם אז שיגר אליהם הנשר הגדול, את איגרת תימן (נוסח ב') לחזקם ולאמצם.
מצבם של יהודי תימן בסוף המאה ה-19 היה קשה מנשוא, והם החליפו משיחי שקר בקצב מהיר. משיחי שקר שסיפקו להם תקווה מדומה להיפטר מעול הגלות הקשה. מחשבי קיצין בתימן של אותן שנים הגיעו למסקנה כי הגאולה תתרחש בשנת תרמ"ח. הם גיבו את נבואתם בשירו של משוררם הגדול של יהודי תימן ר' שלום שבזי, ובכך שאותיות תרמ"ח מרכיבות את המילה תרחם.
אחרון משיחי השקר בתימן היה יוסף עבדאללה שנתגלה סמוך ל"שנת הגאולה". הופעות של יוסף עבד ה' הייתה מיוחדת במינה. הוא היה ג'ינגי', גבר חסון כבן שלושים. מה צריך יותר מזה בתימן של אותם ימים? האם שערו הג'ינג'י של המשיח שבפתח אינה הוכחה חד משמעית על משיחיותו?! הרי הוא אדמוני כדוד המלך בשעתו.
משיח שקר זה היה מן הזן הירוד, ידע תורני משום סוג שהוא לא היה לו, מראהו הלא שגרתי נזקף לזכותו והוא עשה בו שימשו נואל.
בתחילה הטיף עבדאללה לתשובה ומעשים טובים ולהרחקת העצבות, אך עד מהרה עברו הדברים והגיעו לידי עליצות וקלות ראש. עבדאללה בדיוק כמו המקובלים בני זמננו ניצל את הילת המשיחיות שנוצרה סביבו כדי לגבות 'פדיון' מציבור מאמיניו.
כך למשל בעת שהיה בנדודיו להציג את בשורת הגאולה ליהודי תימן, התאכסן בעיר אחלאל בבית השוחט, וקרא ליהודי הסביבה לבוא ולהשתזף באורו של הגואל. הוא רמז להם כי טוב יהיה אם יבאו עימם פדיון. בעת שהגיעו היהודים הדלים אל בית השוחט, היה השוחט מוכיחם ומייסרם על פשעם בשם המשיח על פשעם שבנותיהם נדמות לבנות הגויים בתכשיטיהם, וכך היה משכנעם להסיר את עדיי נשותיהם ולמוסרת להקדש בבית המשיח.
משיח זה לא בחל בליצנות ולאחר ששדד את הזהב ואת הכסף של בני הכפרים היה קורא ואומר, בואו נישא תפילה לזכות "מקריבי הכסף", ומתוך 'השתפכות הנפש' הצטרף משיח השקר לתפילה וגילה כי לדעתו קולות משונים הנובעים מעמקי הלב רצויים עד מאוד ליושב שמיים, "וברגש משוגעים נהק המשיח כחמור ואמר: עינן כחמרי, עאע עאע עאע' ובמצוות המשוגע ענו אחריו: עאע עאע עאע', כמותו" (קורות ישראל בתימן עמוד רעט).
גם סופו של משיח שקר זה לא היה טוב, והוא נאסר והוגלה עד שנשתקע שמו עם שאר משיחי השקר שקמים לישראל בכל דור ודור לגאלם.
נסיים במאמר חז"ל: "ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי, דכתיב "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ". בדור שכולו חייב, דכתיב "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע" וכתיב "למעני אעשה". אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי כתיב "בעתה" וכתיב "אחישנה", זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב "וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה" וכתיב (זכריה ט) "עני ורוכב על חמור". זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני רוכב על חמור."
ויה"ר שנזכר שחג החירות הממשמש ובא ימשיך עלינו את הגאולה השלימה בבחינת "זכו על ענני שמיא".
(הכתבה מבוססת בין השאר גם על ספרו של ב. ש. המבורגר "משיחי השקר ומתנגדיהם")