בית המשפט למשפחה בירושלים דחה את טענת האישה השנייה כי הסכם הממון בין בעלה המנוח לבין אשתו הראשונה היה פיקטיבי. השופט נמרוד פלקס קבע כי הוראות ההסכם מחייבות אותה, לפיכך, לחלוק עם האישה הראשונה בזכויות הפנסיוניות של המנוח.
המנוח ואשתו הראשונה נפרדו בשנת 2000 אחרי 40 שנות נישואין, אך התגרשו סופית רק עשר שנים מאוחר יותר.
ב-2010, כחודש לאחר הגירושין, הבעל נישא מחדש. ואולם, בשנת 2013 לקה במחלה קשה ולמרבה הצער נפטר. זמן קצר לפני מותו העביר על שמה של אשתו השנייה את רוב רכושו ואת היתרה הוריש לה בצוואתו.
כשנתיים לאחר מותו הגישה האישה הראשונה תביעה נגד האישה השנייה בה דרשה לקבל מתוך העיזבון כספים עבור "איזון פנסיוני". היא טענה בפשטות שמכיוון שהיא וגרושה צברו את זכויותיהם הפנסיוניות במהלך חייהם המשותפים יש לחלק את הזכויות שווה בשווה ביניהם.
התובעת דרשה לאזן את כספי הגמלה שקיבלו היא וגרושה המנוח מאז פרידתם בשנת 2000 ועד לפטירתו והעמידה את סכום תביעתה על 500,000 שקל. היא הגישה הסכם ממון מ-2008 בו הסכימו מפורשות שתישמר להם הזכות לתבוע איזון פנסיוני בעתיד.
מנגד, טענתה המרכזית של הנתבעת הייתה שהסכם הממון נעשה למראית עין. לדבריה, בהסכם הממון התובעת ובעלה הסכימו שהוא ישלם לה מזונות של 4,000 שקל בחודש אך בסעיף אחר נאמר שכל עוד הוא חי הוא ישלם לה 1,300 שקל בלבד "על חשבון" המזונות, ואת היתרה תקבל לאחר מותו.
הנתבעת טענה שפער זה מלמד שמאחורי הדברים עומדת כוונה נסתרת אחרת. לדעתה, הצדדים כינו את התשלום בהסכם "מזונות" רק כדי שהתובעת תהיה זכאית לגמלת שאירים לאחר מות המנוח, שעבד בשירות המדינה ולפי חוק הגמלאות היא יכולה הייתה לקבל את הגמלה כ"גרושה" רק אם הייתה זכאית למזונות ממנו.
לעמדתה, על אף הכתוב בהסכם, הצדדים הסכימו ביניהם שהתובעת לא תהיה זכאית למזונות והסכום ששולם לה בפועל, 1,300 שקל, היה עבור האיזון הפנסיוני ביניהם שכן אחרת לא ניתן להסביר מדוע היא הסכימה לקבל דמי מזונות חלקיים לאורך השנים.
"פרשנות וסברה"
ואולם, השופט נמרוד פלקס מבית המשפט למשפחה בירושלים דחה את טענת הנתבעת. השופט הדגיש שכיורשת של המנוח הנתבעת באה בנעליו כך שהיא אינה יכולה לטעון שהוא "עבד" על בית המשפט כשהגיש לאישור הסכם למראית עין, שכן הדבר מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.
בנוסף לדבריו, הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה הכבד הדרוש כדי לקבוע שהסכם הממון נחתם בכוונת מרמה כך שהתזה שלה "נסמכת על פרשנות וסברה".
השופט הוסיף שהמנוח עצמו התייחס לסכום שנקבע בהסכם כחיוב מזונות ולא ראה בו איזון פנסיוני.
לדבריו, מדובר גם בתוצאה סבירה והוגנת בהתחשב בכך שהתובעת הייתה אשתו של המנוח במשך ארבעה עשורים, ואילו הנתבעת, שחייתה עמו שנים ספורות, קיבלה מחצית מנכסיו.
לפיכך השופט קיבל את התביעה אך קבע שמאחר שלא הוגש לבית המשפט התחשיב המתאים בדבר הפרשי זכויות הפנסיה, הסכום הסופי לו זכאית התובעת ייקבע בפסק דין משלים שיינתן בהמשך.
בשל התנהלות התובעת שנמנעה מלהגיש ראיות עד לשלב מאוחר בהליך לא נפסקו לטובתה הוצאות.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין משפחה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד יונינה ראכלין-אלוני עוסק/ת ב- דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.