ב-1995 כתב אדם צוואה בה הוריש לרעייתו את חלקו בדירתם המשותפת וציווה שלאחר מותה יעברו הזכויות לבנו מנישואיו הראשונים (הוראה המכונה בחוק ובפסיקה – "יורש-אחר-יורש").
האב נפטר שנה לאחר מכן והדירה עברה לאלמנתו. ב-2001 מכרה האישה את הדירה ורכשה דירה אחרת. 12 שנה מאוחר יותר היא נפטרה ואת דירתה ירשו אחייניה (לא היו לה ילדים).
ב-2014 הגיש הבן תביעה לבית המשפט למשפחה בה ביקש להצהיר שכחצי מהדירה שייכת לו, מאחר שנקנתה בכספי הדירה המקורית.
האחיינים טענו מנגד שזכויות הבן כ"יורש-אחר-יורש" אבדו עם מכירת הדירה המקורית ושאין לו כיום זכויות בדירה החדשה.
בית המשפט למשפחה דחה את התביעה לאחר שקבע שהאישה לא שילמה על דירתה החדשה מכספי הדירה המקורית. הבן לא ויתר וב-2016 בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וקבע שיש לו זכויות בדירה שכן מדובר ב"גלגול" של הנכס המקורי שהיה אמור לרשת.
שופטי המחוזי הסתמכו בין היתר על כך שהמכירה והרכישה של הדירות נעשו בסמיכות זמנים ושיש ביניהן דמיון רב מבחינת התמורה וסוג הנכס.
על קביעה זו הגישו האחיינים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
לטענתם, פסק הדין מתבסס על "השערות וסברות" ללא תשתית עובדתית ובית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שרכישת הדירה השנייה התבצעה 4 חודשים לפני מכירת הדירה המקורית כך שלא ייתכן שכספי התמורה מימנו את הרכישה. הם הוסיפו שהבן לא השמיע מעולם כל השגה על מכירת הדירה הראשונה, אף שידע על מכירתה בזמן אמת לפני כ-15 שנים.
האחיינים הוסיפו שכדי שהוראת "יורש-אחר-יורש" תחול על נכס שאינו הנכס המוזכר בצוואה יש להוכיח בוודאות מוחלטת שהנכס החדש הוא "תחליפו המובהק" של הנכס המקורי.
הבן מצדו חזר וטען שאלמנת אביו החליפה למעשה נכס בנכס ולכן הוא זכאי למחצית מהדירה החדשה. הוא הוסיף שיש לכבד את רצון אביו להעניק לו את זכויותיו בדירה לאחר מות אשתו.
לא צפה שהדירה תימכר
המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין הבהיר שבהלכת באומן מ-1984 בית המשפט העליון החיל לראשונה את "תורת העקיבה" על דין יורש-אחר-יורש. באותו פסק דין נקבע שניתן להחיל את זכויות היורש השני גם על תחליפיהם של הנכסים המקוריים, כאשר היורש השני מוכיח שהנכס שבמחלוקת הוא "גלגול" של נכס שהוריש המוריש.
השופט הזכיר שעקרון העל המנחה את בית המשפט בדיני הירושה הוא כיבוד רצון המנוח. בניסיון לשער מה חלף בדעתו של האב בזמן כתיבת הצוואה כתב השופט שנראה שהוא ביקש לאפשר לאשתו השנייה לחיות בכבוד עד אחרית ימיה בדירת מגוריהם אך עם זאת קיווה שלאחר מותה, יעבור חלקו בדירה לבנו.
לדבריו, נראה שהאב לא צפה שאשתו תמכור את הדירה וסביר להניח שאם היה חושב על אפשרות זו, היה דואג שחלקו של בנו לא ייגרע.
השופט סיכם שעל פי המבחנים שהפעיל בית המשפט המחוזי, בצדק נקבע שהדירה החדשה היא מעין "גלגולה" של הדירה המקורית ולכן לבן יש זכויות בה ובקשת האחיינים נדחית.
בשל הנסיבות המיוחדות ועל רקע התבטאויות קשות של הבן כלפי האחיינים, לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ המבקשים: עו"ד יאיר צדוק
- ב"כ המשיב: עו"ד גלעד שילה
עורכי דין צוואה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עו"ד ליאת לב קליין עוסקת ב- דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.